ביום חמישי האחרון עברתי את הניתוח. אותו הניתוח שלפי האונקולוגים, בעצם, הפך אותי לבריאה. "ברגע שהגוש הסורר לא יהיה בגוף שלך, את מבחינתי בריאה. הכימותרפיה נועדה לוודא שהתאים הסרטניים שאולי נשמטו מהניקוי ימותו ולוודא שתהיי בריאה בעתיד". אני לא מרגישה חולה. ארבעה ימים אחרי, מורגשת בי הקלה עצומה. עצם הידיעה שישב לי גוש טפיל, שהגוף שלי בעצמו ייצר, אכל אותי מבפנים , פיזית ורגשית. חיכיתי לניתוח יותר משחששתי ממנו וכמה שרציתי להיות כבר אחרי. כשהעירה אותי האחות בחדר ההתאוששות ואמרה לי: "סיון, את אחרי" הצלחתי לחלץ מתוך התשישות הבלתי נשלטת של ההרדמה, חיוך לכיוונה. רציתי שתדע, אפילו שלעולם לא אזהה אותה שוב, שאני מרוצה. את אותו חיוך הענקתי גם לאמא שלי שעמדה בחוץ שעתיים בלתי אפשריות.
יום לפני הניתוח, שאותו הגדירו כ"כריתה חלקית" ,הגדרה שיכולה לזרוק לתהומות ולהרים לתקוות קלושות תוך שניות בודדות, ביליתי את הבדיקות המקדימות בבית החולים לבד. חשבתי לתומי שאני קופצת לבית החולים לשעה וחוזרת. הרי אמרו סימון בלורד שחור. ובאמת השתמשו בטוש פרמננט כזה, כמו שמסמנים על דיסקים. אבל אף אחד לא אמר לי שכדי לסמן צריך להזריק לתוך השד חומר רדיואקטיבי ולצלם.
מהרגע שהרופא הזריק לי את החומר, שכנראה בסוף יצמיח לי קרניים במקרה הרע וכנפיים במקרה הטוב, לא הפסקתי לבכות. בכיתי על מיטת הבדיקה, בכיתי בהמתנה אחר כך לדיסק שאין בו שום מוסיקה מרגיעה, ובכיתי בהמתנה לפגישה עם הרופאה שעמדה לנתח אותי בפועל. יש לי אמא שמטפלת בילדים שלי כאילו יצאו מרחמה ואבא שמתפלל בבתי כנסת עבורי ומתקשר בכל הזדמנות כדי לראות מה איתי. בורכתי חברה טובה שמוכנה להיות איתי בכל מקום כמעט, אפילו להיכנס איתי לבדיקות ולהפוך לחייזר רדיואקטיבי אם אבקש ממנה, ועוד עשרות חברים טובים באמת בלב ובנפש שרק רוצים להיות שם. ובכל זאת, הרגשתי לבד. אולי מחוסר הזוגיות הכפוי אליו נקלעתי. ריחמתי על עצמי כי הרגשתי שמגיע לי לרחם על מר גורלי ולא הצלחתי לראות במה זכיתי בחיים.
כשנכנסתי לחדרה של ד"ר עדה מגן, עם אף נוזל ומשוך לסירוגין, הצלחתי לשמור על פאסון עד רגע הבדיקה הידנית. שם קרסתי. בכיתי כמו ילדה קטנה מול אישה זרה ומדהימה. היא תפסה אותי בכתפיים ונתנה לי לבכות. הקשיבה לי כמו פסיכולוגית ואני לא רוצה לספר מה היא אמרה לי שהיא חושבת על החבר שעזב. בכל מקרה, היא צדקה, וגרמה לי קצת לחייך. סיפרה לי שהיא בת גילי וגם היא עברה טראומה או שניים בחייה. בסוף הבטיחה שהצלקת שתהיה מינימלית, כזאת שלא תשפיע על הביקיני, ובאמת שהתעודדתי והבנתי שאני בידיים טובות.
יום למחרת כשהובלתי לחדר הניתוח על מיטת בית חולים, שנותנת כל תחושה חוץ מכוח, ביקשתי בלב לפגוש אותה כבר. את הסניטר, האחים, המרדים וכל שאר האנשים הטובים פגשתי. אבל, עד שלא ראיתי אותה, את זאת שחיבקה אותי אתמול והבטיחה שיהיה בסדר לא הייתי רגועה. כשהגיעה, היא חייכה אליי ואני התמסרתי. נשמתי נשימה עמוקה, המרדים עשה את שלו, וחיכיתי לישון שינה עמוקה אחרי חודשיים וחצי של נדודי שינה מבעיתים.
התעוררתי עייפה, מתקשה לנשום, אבל אבן גדולה, כבדה והרסנית נגולה מעל גופי. מותשת, שמחה ומוכנה לשלב הבא שעומד מולי. שליש ראשון והוא ההיפטרות ממה שאכל אותי מבפנים הסתיים.
הפרק הבא, אמצע המסע שלי, יהיה שימור הצאצאים העתידיים שלי בהקפאה כי אני אופטימית לגבי העתיד הזוגי שלי. הישארו קרוב, כבר מעדכנת…
