לפעמים אני חושבת שבעוד כמה שנים לא אזכור את היומיום..
וכיוון ששום דבר הוא לא מובן מאליו..
צריך להעריך כ"כ את השגרה…שהיא כ"כ נפלאה..
כשאני מסתכלת לאחור על שנים עברו אני לא זוכרת את היומיום וכ"כ חבל , כי כל יום וכל שגרה היא שיוצרת את מה שאנחנו קוראים לו ח-י-י-ם..
ואי אפשר להחזיק את זה…
וכל יום הוא ככ יקר..
השיגרה של היום בבוקר, כשקמנו ליום שגרתי לגמרי,
הבנים לא בבית..החצי השני יצא לעבודה,
הנסיכות קמו,
יוצאות לביס – אחרי אכילת קורנפלקס אחת עם קוקו ואחת בשיער פזור.. אוספות את מה שדרוש להן,
עוברות במזווה לראות אם יש צופר לקחת בנוסף, שיר ברקע מתנגן, בקבוקי מים,
יפות כל כך ואני לוקחת אותן …
ואז עובדת כמה שעות רצוף..
וכשהן חוזרות אני יושבת איתן לצהריים ושומעת איך היה היום..
מי אמרה מה למי, ומה המורה אמרה או לא אמרה… וגם היום הצטרפה חברה של אחת מהן לארוחה,
ואחכ המשך השגרה..
ושיחות טלפון לאמא, לאחותי לגסתי, לחברה, ולעוד אחת…וארגונים, וסידורים, וכביסות ו….
ואיך אוכל עוד כמה שנים לזכור את הנשיקה של הבוקר?
ואת הריח של החיבוק בצהריים?
ואיך אוכל לזכור את הגעגוע לילד שלי שלא נמצא בבית מתחילת השבוע?
ואיך אוכל לזכור שאני ככ אוהבת את הימים הפשוטים, הרגילים, השגרתיים,
שהם אלה היוצרים ביחד את החיים המופלאים שיש לי?
ודווקא בימים אלה, כשאני מסתכלת שוב על חיי ,
אני נותנת לעצמי את האפשרות להודות על השגרה,
על הנשימה העמוקה שאפשר לקחת אחהצ למשך דקה או שתיים,
על המחשבות שעפות לכיוונים שונים…
ולהודות על החיים,
ולמרות שהיום הזה לא יחזור אף פעם – הוא היה יום טוב בזכות הפשטות שלו..
וכדי שיהיה מושלם – אני הולכת לתת עוד נשיקה וחיבוק לישנות…
ומחר יום חדש J
