כמה דקות אחרי שהפוסט הזה יעלה לאוויר, אני אכנס לדף הפייסבוק שלי ואשתף, אבדוק כמה לייקים ותגובות הוא יקבל ואציץ באפליקציית "ווטס אפ" ממתינה להודעה, אבל בכל זאת, מקווה שתאמינו לי – אני מתכוונת לכל מילה שנכתבה בו.
כולם מדברים על זה, מודעים לזה, חושבים על זה: הפרטיות שלנו? פג תוקפה. לפני כמה ימים, התיישבתי אל מול המחשב, משוטטת בין דפי חשבון הפייסבוק שלי, דבר שבדרך כלל אני נוהגת לעשות באמצעות הטלפון הסלולרי. מימין למסך, תחת הכותרת "מקומות" תועדו אתרים, ערים ואירועים בהם לקחתי חלק בחודש האחרון, נבהלתי! בלי שאיש דרש ממני, בלי חוקרים פרטיים שיתבקשו לכך חשפתי בפני אלף ומשהו חבריי (לפייסבוק) צעד אחר צעד את מהלך יומי. הרגשה מוזרה מילאה את בית החזה שלי. נשענת לאחור התחלתי לחשוב על משמעות הדברים מנסה להיזכר איך היה כאן קודם. בבית הוריי, היה טלפון שחור ומתקדם, היו בו חידושים רבים וטובים: חיוג חוזר, שיחה מזוהה ומזכירה אלקטרונית שחשפה את זהותו של מי שבחר לעשות כן. בגיל ההתבגרות, תקופה בה אני ואחי הגדול הרבנו לבלות עם חברים וחברות כל שיחת טלפון הייתה מלווה בקריאת התרגשות! אל תרימו!!! זה בשבילי!!! היה קורא כל אחד בתורו ומציץ מחלון חדרו בכדי לוודא שהאפרכסת מונחת במקומה. בין שתיים לארבע לא היינו מצלצלים לחברים וגם הם כמעט ולא היו מצלצלים אלינו, אלו היו רגעי שקט, רגעים שלי עם עצמי בהם הקדשתי זמן לקריאה, לשמיעת מוסיקה טובה או למנוחה שלווה בערסל שבמרפסת או על המיטה הרכה. בגיל 17 קיבלתי במתנה טלפון סלולרי מדגם נוקיה, היה בו משחק אחד חביב ונחמד ועשרות פנלים צבעוניים שההורים שלי פירגנו לי, לפעמים, הייתה נגמרת לו הסוללה וזה היה קורה רק במקרים חריגים וגם זאת רק מכיוון שהיה דלוק כמה וכמה ימים, אני זוכרת בבהירות שזה לא היה כל כך נורא, הרגע הזה שהמכשיר כבה, לא הייתה שם שום בהלה.
תמיד חיבבתי טכנולוגיה, שומעת ראשונה על כל חידוש או המצאה ומאמצת לחיקי ברצון רב. עם אוריינטציה טובה יכולתי לקבל עליי כל שינוי, להסתגל אליו ולהתאים אותו לשגרת חיי, אבל כניסתם של הטלפונים החכמים טרפה מחדש את הקלפים והפכה אותי, לטיפשה של ממש. אז רציתי לכתוב על זה, להגיד את זה, להודות בזה – שלא בא לי!
לא בא לי לענות לכל שיחה נכנסת, לא בא לי לחזור לכל מי שחייג, לא בא לי לדעת מי חייג. לא בא לי לעדכן בכל רגע נתון, איפה אני, עם מי ואיך אני מרגישה עם זה. לא בא לי להיות מצורפת לכל קבוצה אפשרית, בלי שישאלו אותי בכלל אם בא לי ולהתמודד עם מטח הודעות דרמה "למה עזבת את הקבוצה" קרה משהו? מי עשה מה?. לא בא לי שידעו באיזה שעה הייתי מחוברת,לא בא לי על ה"וי" הכחול, לא עניתי, אין לי מה לומר…זה הכל. לא בא לי שיתייגו אותי בפרסומת להחלקת שיער – אני מאוהבת בתלתלים שלי, תניחו לי כבר. לא בא לי על קבוצות מחנכות, מתנשאות, רדודות, מתווכחות, לא בא לי להיות חלק מזה בכלל. לא בא לי שהילד שלי ידבר אליי ואני יהנהן רק בחצי הקשבה, לא בא לי לשבת עם חברים במסעדה והראש של כולנו בתוך המכשיר באמצע דיון לא ממש סוער באיזו קבוצה (שכולנו חברים בה אגב, אבל אז מה).
והכי לא בא לי, להגיד את כל זה, להדגיש כמה לא בא לי, אבל לחזור לשם כל פעם מחדש, לא בא לי.
