המפגש שלי עם נשים מחלימות ומתמודדות עם סרטן השד מפגיש אותי כל פעם עם רגעים מרגשים וחיבורים שנוגעים בנימי הנפש.
שתי נשים שמחוברות מבלי לדעת שהן מחוברות. שתי נשים שעושות אחת למען השנייה מבלי לדעת את המשמעות של העשייה שלהן.
האחת מוסרת את פאתה למאגר.
השנייה מגיעה לקחת פאה מהמאגר.
אחד הרגעים הקשים ביותר, זה הרגע שהן מבינות שהן הולכות לאבד את השיער.
המשפטים האלו שאני שומעת כל פעם מחדש: "אבל השיער זה מה שמייצג אותי" "זה החלק שהכי מפחיד אותי" "איך אני אאבד את השיער?"
הפנים המופחדות, שמקבלות את פניי, כשאני פותחת את דלת בייתי. בדרך למציאת פאה, שתונח על ראשם, שמלא ברעמת שיער שעומדת לנשור.
ורגע אחר קשה (לפעמים לא פחות) הוא הרגע אחרי שהן מחלימות ומחליטות למסור את פאתן. כמו ילד קטן, שנאלץ להפרד מחפץ המעבר שלו שמשמש לו כבטחון באותם רגעי התפתחות וגדילה.
הקושי להפרד מהמחשבות המפחידות שהמחלה תחזור. המחשבה שאולי הן יצטרכו שוב את הפאה. הרגע הזה שהן משחררות את המחלה מאחור ומתקדמות בעוד שלב למען ההחלמה.
בכל פעם שאני מוסרת פאה אני מודיעה גם לתורמת הפאה, שפאתה נתרמה. ההתרגשות שאני שומעת בקולן או במילותיהן אלו אותם רגעים של קסם, אותם רגעים שאת חשה את החיבור העוצמתי שאי אפשר לתאר אותו במילים.
הרגע הזה של המשמעות העוצמתית שמוענקת לשתי נשים .
אתמול התרחשו רגעי קסם כאלו בבייתי.
לפני שלושה שבועות חברה מחלימה החליטה לאחר שלוש שנים ונסיונות רבים לוותר על הפאה, שהיא עושה את הצעד המשמעותי ותורמת את הפאה למאגר הפאות. פאה מתולתלת נכס למאגר. (משום מה אין לי אף פאה מתולתלת)
וכך הפאה הזו הגיעה אליי לפני שבוע, ועדיין לא צולמה ועלתה לאתר הפאות.
יום לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאישה שביקשה לבוא לראות פאות. היא סיפרה לי שהיא מתולתלת אבל היא ראתה שאין פאות מתולתלות באתר ובלית ברירה תבוא למדוד חלקות.
אתמול היא הגיעה, פתחתי את הדלת ולהפתעתי בפתחה עמדה בחורה צעירה בת 27. כל כך צעירה!
היא הגיעה לבדה, מפוחדת מהרגע אבל יודעת שהיא רוצה להתמודד עם הרגע הזה לבדה. לבחור בעצמה את מה שעומד להיות על ראשה.
ירדנו ביחד במדרגות, היא מסתכלת על צעדיי מתבוננת על תנועותי כשאני פותחת את דלת הארון הענקית ומאחוריה נגלים מדפים מלאי קופסאות עמוסות בפאות.
ואני מתבוננת בה, בפנייה, בשערה המתולתל.
רעמת שיער מרשימה שעומדת לנשור מראשה ואני יודעת מה מתרחש בליבה שפועם עכשיו בחוזקה.
אני מוציאה את הפאה המתולתלת מתוך השקית שניתנה לי רק לפני כמה ימים.
מחזיקה אותה בידיי.
היא מתבוננת בי, בידיי המחזיקות בפאה, שעוד רגע קט תמדד על ראשה.
עינייה מתמלאות בדמעות של התרגשות והיא מדברת, מוציאה בפעם הראשונה את פחדיה, את כל מה שלא העזה לדבר, את המילים שלא נאמרו למשפחתה וחבריה.
היא מורידה את ראשה ואני מניחה את הפאה על ראשה.
וזה הרגע של הקסם!! הרגע של ההתאמה המושלמת!!
הרגע הקסום הזה, שאני רואה ומרגישה מתרחש אל מול עיניי.
הרגע הזה, שאני יודעת לזהות עוד לפני שהיא מתבוננת במראה.
אנחנו צועדות אל המראה היא הולכת אחריי. היא רואה כבר את דמותה מרחוק מציצה במראה. היא מתקרבת, מתבוננת.
בליל של רגשות חדשים מציפים את נשמתה.
היא עדיין לא מדברת רק הדמעות שמתחילות לעלות בעינייה מרמזות על המתחולל בנפשה.
"סליחה שאני בוכה" היא אומרת לי
ואני רק מחבקת אותה ואומרת לה שאני מבינה.
"וואו לא חשבתי שזה יהיה כל כך דומה, כל כך קל" רעמת שיערה משתלבת בתוך הפאה בהתאמה מושלמת של צבע ומרקם.
"זה מדהים זה נראה בדיוק כמו השיער שלי ועוד ביום טוב" היא אומרת עם חיוך על שפתיה מעורבב בדמעות שזולגות על פניה.
היא מסתכלת על עצמה, מתקרבת ומתרחקת מהמראה אבל החיוך לא יורד מפניה.
שתינו חוזרות ומתיישבות על הספה. אבן ענקית ירדה מליבה. אנחנו מדברות ומדברות ובכל פעם היא אומרת לי שוב ושוב "תודה" ואני עוצרת אותה.
תתרגלי היא אומרת לי כי אני אמשיך ואמשיך להגיד לך "תודה".
מידיי פעם עיניה שוב דומעות, ואני מחבקת, מדברת, משתפת, מחברת.
עוד תמונת סלפי נשלחת למשפחה, לחברות. התגובות לא מאחרות להגיע. והיא כל כך צעירה רק בת 27 אבל, כל כך בטוחה בדרך שלה, בבחירה שלה, בלא נודע שעומד להכנס אל תוך חייה.
אנחנו נפרדות עם דמעות בעיניים חיבוק חזק ושוב מילת "תודה" ועם הבטחה שאני אטריד אותה.
ואז מגיע הרגע האחר.
אני לוקחת את הטלפון ומחייגת לחברה. לאותה אחת שהתקשה להפרד מהפאה בשלוש השנים האחרונות. לאותה חברה אהובה, שרק לפני שבוע חילחל בקרבה שוב הפחד בעקבות ממצא שהתגלה כאזעקת שווא. הרגע הזה שוב, שחלף והמחשבה, שאולי תצטרך את הפאה ותשאיר אותה אצלה.
היא עונה לי מעברו השני של הקו. ואני מספרת לה את הסיפור המרגש, על אותה בחורה צעירה רק בת 27, על ההתאמה המושלמת.
על הפאה המתולתלת האחת והיחידה שיש לי, שהגיעה רק לפני מספר ימים ובאופן כמעט מיידי מצאה את המיועדת. כאילו הסיפור נכתב מראש עם סוף טוב וידוע כמו באגדות.
אני שומעת בקולה את הדמעות שעולות בעינייה, את ההתרגשות שמחלחלת
"תודה" היא אומרת לי
"על מה?" אני שואלת. "תודה לך שתרמת את הפאה"
"תודה, על שאת מאפשרת את כל זה" היא עונה לי
קסמים אין רק באגדות, סופים טובים אין רק בסרטי קיטש אמריקאים.
הם פה מסביבנו, משוחקות על ידי שחקניות ראשיות, שמשחקות את משחק חייהן. שמקדמות את העלילה למען סופה הטוב, למען התחלה חדשה, למען חיבורים מלאי קסם והתרגשות.
למען התחלה טובה יותר, בריאה יותר – למען ההחלמה!!!
עלינו רק להרים את העיניים, לזהות את רגעי הקסם האלו, לתת להם לרגש אותנו ולחלחל עמוק פנימה רגעים של משמעות.
***מי שמעוניינת לתרום פאות, מי שמעוניינת להשאיל פאות. מי שרוצה לקחת חלק ברגעי הקסם האלו שמתרחשים במציאות. מוזמנת לפנות אליי
0544563944
מאגר הפאות: "גמאני מוסרת פאה" www.gamani.info
