"אני רוצה רק שמלה"
זה מתחיל כשהן קטנות.
ממשיך ביסודי עם טייצים ו"שיהיו רק דקים",
בלאנדסטון, וסווצ'רים של…
לאט לאט אנחנו כבר לא יכולים לקנות להן בלעדיהן.
בחטיבה מגיע השיא:
מה שהיא אהבה לפני חודש כבר ממש מכוער,
הצבע השולט בארון הוא שחור,
מעיל זה מזה out, ונעליים חייבות להיות Van's.
נגיד שהתאמנו להן את הארון לצרכים ולרצונות שלהן-
כדי למנוע מלחמות מיותרות וכי אנחנו מבינים שיש לגיל הזה צרכים מיוחדים.
ונגיד שבחופש הגדול עשינו סדר, העברנו הלאה בגדים ש"אמא, בחיים אני לא אלבש את זה" ,
וקנינו רק מה שהן בחרו וביקשו.
האם זה ימנע מאיתנו בבוקר את הפרצוף הדרמתי? הכועס? הזועף ברמת המפחיד לפני היציאה לביהס?
האם זה יחסוך לנו את השעה מול הראי בבוקר,
את מאות הבגדים זרוקים על המיטה- כי שום דבר לא יפה!
האם הצעקות של הבוקר, האשמות חסרות השחר מולנו והנהמה הזו (מכירים אותה? נהמה בטון נמוך כזה כמו של חיה לפני טרף) –
האם כל אלו יחסכו מאתנו????????
ל ל ל ל ל ל א א א א א א א
אל תצפו כדי שלא תתאכזבו .
בגיל הזה, כ ל מה שקורה, הוא סביב האני שלהן,
איך הן תופסות אותו ואיך נתפסות בקבוצת השווים (החברה שלהן).
חברים, חלק מהותי בדימוי גוף הוא הפרשנות שלי לעצמי.
להורים השפעה מועטה כרגע בפרשנות זו.
ולכן כדאי לנו להפסיק לנסות.
מה כן שווה לעשות?
לייצר בינינו את המרחב שיאפשר להן להתמודד, ולנו לא להיפגע.
• לשנן: "זה לא נגדי, זה ב ע ד ה".
• לשים גבולות של זמן: שיקומו מוקדם יותר, כדי שיהיה להן
מספיק זמן מראה, ויימנעו צעקות האיחור, והקריינות האימהית שלנו כל 2 דקות לזירוז — עמידה בזמנים!
• ברגע מתאים לייצר שיחה משמעותית על דימוי גוף, תזונה, והאסטתיקה המתאימה לבגרות.
מוזמנים בתגובות ובפרטי לספר מה עובד אצלכם, ואיך זה מרגיש
