בחור עיוור מגיע לאודישנים של "גוט טאלנט" ומספר שהוא בא להוכיח לכולם שהכל אפשרי ושמגבלה היא לא באמת מגבלה אם לא נותנים לה להגביל.
הוא החל להתעוור בסביבות גיל 20. בזכות העיוורון התחיל ללמוד לנגן בפסנתר, הפך לפסנתרן מוכשר, עזב את כל עיסוקיו הקודמים ועבר לנגן בפסנתר בתחנות רכבת.
בזכות העיוורון הוא גילה את היעוד שלו ופגש את אהבת חייו, אשתו, ששמעה אותו מנגן באחת מתחנות הרכבת וניגשה לדבר איתו.
מה דעתכם? האם מה שקרה לו היה קללה או ברכה?
אם נחלק את המילה קללה נקבל את צמד המילים – קל לה'
למה קל לו? (לה, להם, ליקום, או איך שנוח לכם להגדיר)
כנראה כי "הם" יודעים שאין באמת דבר כזה טעויות / נפילות / קללות.
גם אם אנו לא מבינים זאת באותו רגע, בסופו של דבר כל קללה היא בעצם ברכה…