חייבת לשחרר קיטור!
היה היום יום קשה במיוחד, כבר לא נעים לי לשקר לעצמי בתואנה שזו קפיצת גדילה שתעבור מחר,
אני כבר מתביישת לראות את השיחון וואטסאפ שלי עם בעלי היקר המלא בקיטורים ואיחולים קשים לכל העולם
אני מתחמקת מהמאמנת כושר במקום לקבוע אימון כי השרירים שלי שורפים מעבודת קרדיו קשוחה הסובבת סביב הרדמת העלמה
ואני בעיקר מתבאסת מעצמי מול עצמי על האתגר, 'הכישלון' והאכזבה.
קמנו בבוקר ב-5, יותר נכון עלמה קמה והחליטה שתם לו הלילה…
זה בסדר, אני ארדים אותה ואחזור לישון, מלמלתי לי כאילו אני לא מכירה את העוללה.
אחרי 25 דק' של סקוואטים, זיעה ועצבים- הבנתי כי הילדה לא תירדם על אף שינקה זמן יפה, והיא בטוח שבעה.
אז, השלמתי עם מר גורלי ויצאתי איתה לסלון, לפתוח את גן המשחקים הכולל טרמפולינה, אוניברסיטה וצוות מרשרשים.
שיחקנו, ואז שוב הרגשתי שהיא קצת עייפה, ניסיתי להרדים ואחרי 40 דק' של סקוואטים, זיעה וימבה של עצבים – החלטתי לעבור לדוד אפרים -הסימילאק.
אחרי כמות קטנה של סימילאק שתשב לה בבטן ותפיל אותה לשינה עמוקה, החלטתי לנסות את המנשא בשילוב מראה.
הכנסתי אותה לבייביורן המהמם שקיבלנו, שמתי אותה מול המראה, צעקתי לה "ששששש" באוזן, תפחתי לה על הטוסיק, עשיתי סקוואטים עדינים -כי חלאס הגוף כבר שורף
ואחרי 10 דק' היא נפלה שדודה.
כל זה הסתיים ב8:40, אחרי שהתחיל ב5 בבוקר.
זהו, הראש הפולני מרוקאי שלי ניסה לנצל את זה ולישון איתה, אך כל מחזור שינה – היא התעוררה ולא נתנה לי רצף של 20 דק' שינה. קשוחה.
היום המשיך בתפילות להקדים את המסגרת מגיל 5 חודשים ל-מחר!
בגלל פחד שיטלטלו אותה כי יש לה בכי צווחני ובלתי נסבל, הגעתי לביטול הרצון להכניס אותה למסגרת מחר, ולהתאפק איתה עוד קצת.
מתוך הנחה כי רק לי ולבעלי תהיה סבלנות לאהובה הזאת, בכיתי איתה, התחננתי אליה, קיטרתי לה, ביקשתי שתתחשב, ניסיתי את כל השיטות, הצעתי לה להרדים את עצמה, איימתי עליה שאשאיר אותה לבד עם הכלבה ואלך – כלום, כלום, כלום לא עזר. היא החליטה שהיום היא ואני זה לא בטוב.
ואז, בשעה 16:00 בעלי הקסום הגיע הביתה, עם הילה של מלאך מעל הראש ועם ידיים פנויות לקבל את העוללה, עוד לא נשם וכבר לקח, טיפל, שיחק, צחק איתה, גייס את כל הסבלנות המדהימה שיש בעולם הזה, והפגין אבהות מרשימה, שמהצד טפטפתי קנאה לחלקיק סבלנות מערמות הסבלנות שהוא מביא עימו..
כשהיה צריך להרדים הוא הכניס אותה למנשא, עשה "שש" "שש" והופ, היא נרדמה.
בקיצור, ילדה של אבא….
היום לא השתפר כשהיא בידיים שלי, ואני כותבת את הפוסט למרות שהשרירים בידיים תפוסים ויש לי דלקות במפרקי היד,
כי קיטרתי המון לכולם, אבל עדיין לא קיטרתי לכם..
שנייה לפני שאני הולכת לישון, כי בטח עוד שלוש שעות היא כבר שוב GUESS WHAT, תבכה.
הייתי חייבת לסגור פינה מול עצמי, ולעדכן אתכם – אפס הקוראים היקרים שלי.
מה שמבאס אותי בעיקר, מלבד שהגוף כואב – זה שהנפש מאוכזבת קשות מחוסר היכולת לתקתק, להרדים, להצחיק, להשתין, להאכיל, לטייל, לנסוע ולבלות עם עלמיסטה את חופשת לידת החלומות שחלמתי לנו.
מבאס אותי שבעלי שומע ממני רק כמה קשה לי, ואני לא מספקת לו נחת ומאפשרת לו להתרכז בעבודה..
קורע אותי שאני לא מצליחה להתמודד יום אחד שלם עם הגוזלית שלי לבד
נשבר לי הלב שההורים שלי מפרפרים סביבי ולא זוכים לרגע של מנוחה
ובעיקר, אני מתגעגעת סתם ככה לחייך ולהיות נינוחה..
אני יודעת שזה יעבור, ואני אשלח לה את הפוסט הזה שתגדל, אולי אפילו אקרין לה אותו בבת מצווה שלה שבטח נעשה כבר בחלל,
אבל עד אז אני מחפשת מאגר כוחות בלתי נדלה, שיעזור לי לעזור לעצמי, לעזור לה, ולשחרר את הקרובים אליי קצת לעזור לעצמם.
אני הייתי אני,
עלמה תמיד עלמה.
נ.ב
היום יצאתי לקוסמטיקאית בבניין ממול לעשות גבות, 20 דק' ששכבתי על המיטה שלה והיא שמה כרית חימום בגב,
אני בשיא שלי, חושבת ללכת אליה סתם ככה, בשביל לשכב עם חימום בגב ובלי צרחות.
