צ'רלי צ'פלין יקר בינך וביני על אהבה עצמית.

משהו על אהבה עצמית / צ'רלי צ'פלין  (לכבוד יום הולדתו ה-70 הוקרא לראשונה בשנת 1959)

כאשר אהבתי את עצמי באמת, 
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, 
בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות. 
היום אני יודע שיש לזה שם: הערכה עצמית.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי 
הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי. 
היום אני יודע שקוראים לזה אותנטיות.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים 
והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי. 
היום אני יודע שזה נקרא בגרות.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו
לעשות את מה שאני מבקש, 
למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן. 
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני. 
היום אני יודע שלזה קוראים כבוד.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי: 
מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה. 
בהתחלה לבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית". 
היום אני יודע שזה אהבה עצמית.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, 
הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, 
ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי. 
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון,
מה שאני אוהב, בקצב שלי, 
היום אני יודע שקוראים לזה פשטות.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק 
וכך טעיתי הרבה פחות 
היום גיליתי שלזה קוראים צניעות.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן
למה שיהיה בעתיד. 
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל. 
היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים שלמות.
כאשר אהבתי את עצמי באמת 
הבחנתי שהחשיבה שלי
יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, 
אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, 
היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי 
ולזה קוראים לדעת לחיות.

צ'רלי צ'פלין יקר!

כבר עולם ומלואו קראו את ה"אהבה עצמית" שלך בכל השפות.

אתה יודע  שאני חושבת שאתה גאון וזה וזה…

וברשותך הפעם אדבר קצת על האהבה העצמית שלי.

אני רוצה שתדע שגם אני אוהבת את עצמי היום.

אתה פרסמת את זה ביומולדת ה-70 שלך,ואני ברגע זה בת 66 וחצי.

אצלי ה"אהבה העצמית" קשורה  להתנהגות שלי.

אני לא מסוגלת לעמוד ולומר בפשטות "אני אוהבת את עצמי".

אני לא מאמינה גדולה באמירות מהסוג הזה.

 אני מאמינה בלעשות אחרת ממה שהייתי רגילה.

למשל אם פעם היה לי חשוב לרצות את כל הסובב אותי, אז היום אני בוחרת טוב טוב את יחידי הסגולה שאעשה זאת עבורם.

פעם פחדתי לחייך כי חשבתי שהחיוך הזה שלי שאני יכולה לחייך אותו מתי שבא לי, בעיני החברה נתפס כמתחנף.

היום בכל הזדמנות שאני פוגשת עיניים אני דבר ראשון מחייכת.

למדתי שהחיוך הזה שמתחיל אצלי כאילו אמרתי שלום מה נשמע, הוא המפתח להתחברות אנושית.

 ואם יש כאלה שיחשבו שזו חנופה??? כנראה זה משהו אישי שלהם ולא קשור אלי .

פעם חשבתי שאני צריכה להיות מושלמת בגוף בלי בטן ובלי כתפיים רחבות וטוסיק בלי פרופורציה… לימדתי את עצמי להתלבש כמו שאני אוהבת  ולהרגיש את המקום השלם שלי עם גופי.

למדתי שהביקורת שלי על כל העולם ואשתו מחלישה אותי. הביקורת הזו מאלצת אותי להתמקד בדברים חסרי טעם, וחסרי תוכן, ולא מקדמת אותי לשום מקום מבחינה שכלית, חברתית, וחווייתית.

הביקורת גורמת לי להתמקד ביצר הרע שבי ולהאכיל אותו.

הבית הזה שלך:

"כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי,
הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים,
ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון,
מה שאני אוהב, בקצב שלי,
היום אני יודע שקוראים לזה פשטות". (צ'רלי צ'פלין)

 גמני בדיוק כמוך בקטע הזה,

לקחתי לעצמי חופש מהתחייבויות, אני בחרתי לפני מס' שנים להשתכר פחות,

 ולהיות יותר ביצירה ובעשייה שמתגמלת את הנשמה והנפש שלי.

אני נהנית מהליכה בשדות, מלינה באכסניות נוער, מלאכול כריך על הדרך ולרקוד בכל מקום שאפשר.

לגבי הצניעות שאתה מזכיר כאן, שם הייתי תמיד תודה לאל, ואני שומרת עליה בקנאות.

(אולי זה לא צנוע לומר את זה על עצמי  מבטיחה לא לומר את זה יותר .)

צניעות באה לי מהבית, ההורים שלי היו מדהימים וצנועים, תמיד חיינו בשלמות עם מה שיש לנו.

יש לי הכל היום ממש ברגע זה: בן זוג לחיים שאוהב אותי,משפחה נהדרת,קורת גג, אוטו לנוע בו,

ומזומן שמאפשר לי עצמאות. כל השאר אני יוזמת בהתאמה אישית.

בדיוק אבל בדיוק כמוך אני חיה את הרגע הזה ואעשה הכל שהוא יהיה מושלם מבחינתי, אהיה עם אנשים שטוב לי איתם במקומות שטוב לי בהם.

אשאיר מקום לספונטניות ולגמישות ואשתדל לחייך ולצחוק צחוק פרוע בכל הכח והמון.

גם החשיבה השלילית הזו שכתבת שהפסקת אותה כי לפעמים היא אימללה אותך, אני מבינה מה אתה אומר, זה הקטע הזה שהפחדים שלי מייצרים תסריטים שלא קיימים בכלל והם רק משתקים אותי ומונעים ממני להתקדם אל המטרה.

אני לא מפחדת יותר מכלום ומאף אחד, מנסה הכל, שואלת מלא שאלות ומפלסת לי דרך להיות תמיד בקידמת ה"במה" בכל המובנים.

מספיק שנים הייתי מאחור וויתרתי על עצמי.

קידמת הבמה במובן הצנוע של המילה היא המקום הטבעי שלי.

מה אתה אומר צ'רלי צ'פלין אני יודעת שאתה לא יכול לענות לי.

 מסקרן מה היית אומר על הפוסט הזה???

אתה רואה אני לא מפחדתתתתת.

  צילום כל התמונות: מאירה גוראי רז