צעד קדימה, שניים אחורה

אחרי 3 שבועות של השבתה ומשבר קשה, הבוקר יצאתי להתחרדן בשמש. זה כלל 5 ק"מ ופריסה. אמרנו כבר שריצה זה משמין? שלושה שבועות עם רגשות אמביוולנטיים לגבי הריצה עברו עליי, מאד לא בא לי לזוז והכי התגעגעתי. דרוש מטפל זוגי בדחיפות – יש בקהל? עזבו אתכם, אם לא התגרשנו בשלושה שבועות האלה, אנחנו יחד לנצח. קצת תלונות בעליות, קצת קללות בארוכות ונתגבר על זה.

מזג אוויר מושלם לעשות קאמבק (וכמה חופרים נחושים מאד לא לוותר לי) זרקו אותי מהמיטה בשש (איפה הימים של 3.33??? לא מתגעגעת…) ישר לשטח. הגדרנו את הבוקר כחזרה קלילה עד מאד. אכן היה קליל….כל שני צעדים שיעול, כל שלושה קינוח (אף), ממש צעד תימני (שאין לי מושג איך רוקדים) או לפחות איזה הורה רומנית משובחת. הרגליים לא ממש זוכרות מה הן אמורות לעשות והריאות לא מבינות מה זה האוויר הקר הזה שפתאום מגיע אליהן. אני הייתי גמורה, אבל הנוף מדהים. רצנו בין כרמים ביער חולדה בנוף ירוק כל כך יפה, שכמעט גרם לי לרצות לרוץ איזה 10 ק"מ, מזל שזה עבר לי מהר ולא הספקתי לשתף במחשבות אף אחד אחר.

במחשבות ההזויות האחרות שנפלו עליי השבוע, כמובן כדי להתגבר על המשבר, דווקא כן שיתפתי. ככה עושים טעויות וגומרים עם כמה עשרות ק"מ. מניסיון, כדי לצאת ממשבר עם הריצה, אני צריכה יעד. אחד קשוח, כזה שיגרום לי לקום כל הקיץ באמצע הלילה ולהתלונן לכם עם חיוך מטופש של פרצוף. בא לי לעשות מרתון. (תודו שזה חכם….לא להתחיל לרוץ ב3:33 אלא ב4:19 כבר שיפור משמעותי בת"ש) לאור העובדה שאני מבינה שלעשות מרתון בחורף אבוד לי (קשה מדי לרוץ בקור, כשמקוררים ומשופעים), ההחלטה הנכונה, עבורי, היא מרתון באזור אוקטובר….אז, קדימה, רעיונות לאחד מדליק יתקבלו בברכה. ו..היות ואנחנו רק בינואר ויש איזה 9 חודשים עד היעד, זה בהחלט הולך להיות הריון – ללדת מרתון. כן, כן, מודעת שכנראה לא באמת צריך 9 חודשים להתאמן למרתון, אבל….מה אכפת לי להתחיל לחשוב על זה מעכשיו, אם זה מה שיעזור ליחסים שלנו….ומה אכפת לכם לזרום איתי? כולה תסבלו מפוסטים כל שבוע על הדרך למרתון…וכדי שהייאוש יעשה יותר נח, מחפשת שותפים לטירוף. קדימה – למה אתם מחכים? מי בא איתי? יהיה שמייח, מלא בגרביים משעשעים והמון מספרים לא קשורים.