"כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ."
לא. עוד לא חזרתי בתשובה, אבל בימים האחרונים, המונחים: ארבעים שנה, מדבר, הארץ המובטחת וכיוצ"ב חוזרים כל כך הרבה על עצמם, בכל מהדורות החדשות. אם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, אז … אז … וואללה אין לי מה להגיד לכם, פשוט תמשיכו לקרוא. ואם אתם יודעים על מה אני מדבר אז … אז תמשיכו לקרוא גם כן.
אז נכון שגברים הם יצורים חסרי רגש ברובם? קשה להלהיב אותם, קשה לרגש אותם, לא מעניין אותם שום דבר, איך אפשר לחיות איתם בכלל? אז מי שאומר את זה כנראה שבחייו לא היה במגרש כדורגל. שם, במגרש כדורגל, כן אפשר לראות חבורת גברים, (חבורה! אני מדבר על מאות, אלפי ואף עשרות אלפי, גברים) מיוזעים, מאושרים, עם גרון ניחר, כל כך מלאי רגש ואמוציות. אין דברים כאלה.
אז כן, חיכיתי עם הפוסט הזה בסבלנות. סבלנות רבה. בלי לעשות מנחוס, בלי לעשות עין הרע, ממש כמו שלא קונים מיטת תינוק לפני הלידה. אז ככה חיכיתי עם הפוסט הזה. זה פוסט על אהבה אחת גדולה גדולה שמוציאה ממני כל כך הרבה רגשות. דמעות, כאב עמוק, אכזבה, שמחה בל תתואר. לאהבה הזאת קוראים …. קוראים לה הפועל באר שבע. מה לא נכתב ונאמר על הקבוצה הזו. כל כך הרבה מילים במשך כל כך הרבה שנים וכאילו תחושת תבוסתנות תמיד אופפת את הקבוצה. אף פעם לא ממש נספרת עם ה-"גדולות", נדמה כי שחקנים איכותיים מהשורה הראשונה לא יהיו מוכנים לשחק בשורותיה, מסובכת בפרשיות של הימורים לכאורה, ניהול כושל, אלימות והרס עצמי. אתם מתארים לעצמכם מה זה לאהוב כזו קבוצה? לא כיף.
פעם אחת! פעם אחת בחיי באמת חוויתי שמחה אמיתית עם הקבוצה. זה קרה ב-26 במאי שנת 1997, ואני בדיוק, אבל בדיוק בן 23. מספרת אחת של ג'ובאני רוסו בגמר הגביע מול … כן כן, מול מכבי ת"א, הקבוצה העשירה, הווינרית מהמרכז. הקבוצה שמייצגת את הנגטיב של הפועל באר שבע, או אולי את הפוזיטיב? (הכל בעיני המשתמש). מספרת אחת של ג'ובאני רוסו מרימה את העיר לגבהים. אבל זהו. פעם אחת. הבלחה חד פעמית. יאללה תראו גם כן. (אני יודע אני יודע … באר שבע שיחקה אז בכחול, עונה שכזאת)
[youtube IkIcpiE0bdw nolink]
ומאז אותו היום … כמה כאב, כמה עצב, הקבוצה יורדת ליגה, עולה ליגה, שוב יורדת ליגה, מדשדשת באפרוריות מתסכלת. מצליחה במו רגליה להפסיד עוד גמר גביע לקבוצה נחותה ממנה בכמה דרגות, כאילו להכעיס. עשרות אלפי אוהדים חוזרים מתוסכלים, כן, שוב מתוסכלים, הביתה עם הזנב בין הרגליים. עם הדגלים מקופלים, קשה קשה.
ואז היא הגיעה.
היא היא. מה? אתם לא יודעים על מי אני מדבר? מלכת המדבר! אלונה! אלונה ברקת! אלונה ברקת קונה את הקבוצה והופכת לבעליה. סליחה? כן כן, שמעתם נכון. א-י-ש-ה קונה את מועדון הפועל באר שבע! מה נסגר?
Haven’t the Beer Sheba people suffered enough?
אבל האישה הזו עשתה את הבלתי יאמן. האישה הזו לימדה את העם הבאר שבעי משהו. משהו על תרבות, משהו על דרך ארץ, משהו על יושרה, משהו על סבלנות. סבלנות! מצרך שהיה כל כך חסר לאוהדי הפועל באר שבע. והיא, כמו גדולה, החזיקה מעמד שם, בגוב האריות. בעולם גברי, יצרי, על גבול המזלזל. החזיקה מעמד, תחת ביקורת נושכת, אלימות גואה, וכבר היתה קרובה להשבר. אבל לא. סבלנות. איך אומרים הבני דודים: أَلْعَجَلَة مِنَ الشَّيْطَان. החיפזון מהשטן.
והסבלנות השתלמה. לאט לאט, עקב בצד אגודל. תחילה עולים ליגה, לליגת העל.
קבלו שיר מהתקופה ההיא. (כל סרטון כזה …. צמרמורת)
[youtube V-qcFOnxqn8 nolink]
ובליגת העל, מאבקי השרדות, פעמיים! שתי עונות רצופות, הפועל באר שבע שורדת אך ורק במשחק האחרון, במשחק של להיות או לחדול. כבר לא נשארו לי ציפורניים והלב …. הלב ….
ופתאום … דברים התחילו לקרות. הילד הבאר שבעי שעלה לגדולה באירופה חזר הביתה, כוכבים התחילו לזלוג לשורות הקבוצה, אפילו יש כבר אצטדיון חדש ומודרני והופ … הפועל באר שבע כבר שם דבר. פתאום הפועל באר שבע משחקת בצמרת הגבוהה. ועדיין … לא מצליחים לשתות מהבאר.
אבל השבוע. חברים וחברות. השבוע הושלמה המשימה. השבוע הוחזרה עטרה ליושנה. עשרות אם לא מאות אלפי אוהדים, צובטים את עצמם, לא מעכלים, לא מאמינים, כאילו זה לא באמת יכול לקרות. השבוע, הפועל באר שבע קטפה את צלחת האליפות מידיה של מכבי תל אביב. כן כן … אותה מכבי תל אביב האימתנית, המפלצתית, העשירה.
שתי מסקנות: דבר ראשון, גם כשקשה, גם כשמיאש, גם כשמתסכל, בסוף בסוף האהבה תנצח (יצא קיטשי ודביק, הא?) ודבר שני ולא פחות חשוב, … Cherchez la Femme אבל הפוך, בקטע טוב.
אני כותב את זה כאן ולא מאמין. משפשף את העיניים. קורא שוב ושוב ושוב … ו …. ושוב.
הפועל באר שבע – אלופת המדינה לעונת 2015 – 2016.
ומילה על הכותרת של הפוסט הזה. עלו לי בראש כל כך הרבה כותרות. "ארבעים שנה", "בשבילך אהובתי", "כל היציע עכשיו משתולל", "הארץ המובטחת" אבל אז שמעתי ראיון, אחד מיני רבים, של אחד הסלבס אוהדי הקבוצה, כבר לא זוכר מי זה היה, דני קושמרו, יהודית רביץ, רינה מצליח, אולי רוביק דנילוביץ, אולי צביקה הדר, באמת שלא זוכר אבל אותו מרואיין אמר בקול נרגש, צבע אדום. איך המונח צבע אדום והעיר באר שבע לא באים טוב כשהם נאמרים באותו המשפט. קונוטציות של מלחמה, של טילים על העיר של פחד וחרדה וכאילו בהינף יד, בלילה אחד, השילוב של באר שבע וצבע אדום אומר משהו אחר לגמרי, שמחה, הצלחה, אהבה וכדורגל.