היום היה לי יום של מחטים.
כמו חרבות קטנות שנשלחו לתוכי, כדי להבין יותר טוב מיהו האויב הזה שמטפח את שורותיו בקרבי.
מקווה שבפעמים הבאות, המחטים יכילו תחמושת כבדה לחיסולו מהיסוד של הפולש.
אתמול אמרתי שאני נלחמת. תרגלתי אומץ של הנפש.
היום נאלצתי להפגין אומץ של הגוף.
כאב לי, ושתקתי.
עברתי מבדיקה לבדיקה כשחותכים ודוקרים אותי והבטחתי לעצמי שאני לא מתלוננת. שזו המלחמה האמיתית. שלהגיד שאני הולכת להביס את הסרטן הזה, זה לא רק מהפה ולחוץ, אלא צריך להיות מגובה בעמידה בכאב, בחוסן פיזי. לא רק נפשי.
אני לא יודעת לצעוק כשכואב לי. אני בדרך כלל חושקת שיניים, נושכת שפתיים או מהדקת אגרופים עד שהציפורניים של עצמי מכאיבות לי.
גם הרופא בחדר הלידה שאל אותי למה אני לא צועקת כשכואב לי, אמר שזה עוזר לצירים אבל לא יכולתי לבדוק. אני יודעת לצעוק רק במצבי כעס.
ומשום מה, אני לא כועסת.
אולי זה עוד יגיע, אומרים שיש לתהליך כזה הרבה שלבים.
ישבתי בחדר הכנה עם חולי סרטן כמוני, כל אחד שותה קנקן של חומר ניגודי, כמו מסיבת תה ומידי פעם התפתחה שיחת סלון נחמדה ומתעניינת של שותפות גורל, של החלפת רשמים. וזה הרגיש כל כך מוזר ומנותק מהחיים שהיו לי לפני רק כמה ימים, ויחד עם זאת הרגיש טבעי ואנושי ברמה הכי בסיסית שקיימת לנו כיצורים תבוניים.
נהניתי להיות מסוגלת לעצור ולהקשיב להם, להבין שוב איך כל אדם הוא עולם ומלואו, וכמה אנחנו בעצם לא יודעים דבר על המחר שלנו.
האחרון שנכנס לחדר לפני שנכנסתי לבדיקה היה איש מבוגר, סרטן המעי, הרבה ניתוחים, אפילו הראה לי את הצלקת. אם היה יותר צעיר ואני יותר בלונדינית הייתי מרגישה כמו בנשק קטלני. אבל הוא הביט בי וראה שאני חדשה בעסק. בלי שאמרתי כלום.
הוא רק הביט בי ואמר, צריך הרבה כח כדי להילחם בזה. אל תפסיקי ואל תתייאשי. גם אם יהיו מצבים שתרגישי שיש תער כנגד גרונך, שום דבר עוד לא אבוד, יש גם דרך לצאת משם.
אני לא יודעת אם החומר הניגודי, הכאבים מהביופסיה, או הצום הארוך הם שהשרו עלי רוחניות כזו, אבל הרגשתי שמשהו בו כאילו נשלח להעביר לי מסר של חוזק, של אחד שבחר בחיים.
כשנכנסתי לבדיקה והיוד הוזרם בפעימות חזקות לתוך הוריד שלי שאיים להתפוצץ, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק ונזכרתי בדבריו שעזרו לי לא לפחד מהכאב, שרק מתחיל עכשיו.