שנים שהייתי שכירה, ולא ממש חשבתי שאפשר אחרת.
כשמנכ"ל מעל בכספים והחברה בה עבדתי התדרדרה לחילופי מנכ"לים מהירים שעושים "סדר" – קרי מפטרים עשרות ומאות עובדים, כשמנכ"ל וסמנכ"לית התחילו רומן, שניהם התפטרו והוחלפו באנשים שבאו לעשות "סדרים חדשים", כשהתחלתי עבודה חדשה ויום לאחר מכן הודיעו לי שהתוכנית היא צימצומים ורה-ארגון – לא חשבתי להפוך לעצמאית. עבורי האסימון נפל כשהבנתי שהתרומה הכי גדולה שלי לחברה עד היום היא הצליל המעצבן ששומעים בטלפון במקום הצלצול הרגיל. משהו רקוב בממלכה, או ליתר דיוק בהתנהלות השכירים במדינת ישראל. אז קמתי, ועשיתי מעשה. והיום, כמה שנים טובות אחר כך – אני ממש לא מצטערת על זה.
לראות מי ממצמץ ראשון
זה לא פשוט. זה לא פשוט לקום יום אחד ולהגיד לעצמי שזהו, הגיע הזמן להפסיק להאמין במערכת, לסמוך על עצמי ולהפוך לעצמאית. על הנייר זה נשמע נפלא – לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, לקבל תמורה ישירות בלי מתווכים שגוזרים עליי קופון, להחליט איזה פרויקטים אני לוקחת, ומאילו אני נמנעת. נהדר. רק מה, אומרים שגם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד קטן, והצעד הראשון הוא בכלל לא פשוט, ואפילו יותר מלא פשוט – הוא פשוט מפחיד.
לקום בבוקר ולדעת שאם יש לי או אין לי עבודה תלוי בעיקר בי, לקום ולדעת שאין לי בדיוק מושג כמה כסף יכנס בחודש הבא, לדעת שפתאום אני זו שצריכה לדאוג גם לכל המסביב – למשרד, לציוד, לתוכנות (חוקיות!) לחזון עסקי – לא פשוט בכלל, ועוד לא נכנסתי בכלל לענייני בירוקרטיה. להיות עצמאית או לפתוח עסק זה לא מתאים לכל אחת. מתאים למי שיש לה משמעת עצמית, אחריות, שמסוגלת להתמודד עם אי ודאות ומוכנה לקחת סיכונים, אבל אם את כזו – שווה כל רגע.
ההתחלות תמיד קשות
ההתארגנות הראשונית לא פשוטה, אבל בעצם – היא הרבה פחות מסובכת ממי שעדיין לא התחילה גם עם הצעד הראשון. ה"לפני" תמיד מפחיד יותר מ"בזמן". זה לא משנה אם הלכת לכיוון כי רצית משהו אחר, רצית יותר, או לחילופין רצית פחות (פחות בוסים על הראש, פחות תסכול מהעבודה או מהפיטורים). ההתחלה בארצנו היא תמיד בבירוקרטיה: לפתוח תיקים במע"מ, במס הכנסה, בביטוח לאומי, לחשוב על השכרת מקום לעסק (או אולי לעבוד מהבית?), לרכוש ציוד, תוכנות. להתעסק עם תחומים בהם לא עסקת עד עכשיו כמו שיווק, קביעת מחיר, כתיבת תוכנית עסקית ועוד.
בנינו, בתור שכירה, נניח שלא נשאר לך מספיק זמן ואנרגיות לדאוג לניקיון וסדר מופתי בבית, מה עשית? מצאת עזרה? גילית שאפשר להסתדר אם רק נעזרים במי שמוכן לעזור? גם כאן המצב דומה. הנה"ח מבלבלת אותך (אותי למשל – כן)? יש מנהלי חשבונות ורואי חשבון שישמחו לצבור את החשבוניות והקבלות, לחשב את ההכנסות וההוצאות, להתדיין עם משרדי המס השונים, לייעץ ולפתוח תיקים במקומך. את לא מומחית בבנית אתרים – יש מי שיוכל לעשות זאת עבורך. המילה "תוכנית עסקית" היא סינית עבורך? לא הכל חייבים לבד. יש קורסים, יש עזרה, יש ייעוץ ויש אפילו אנשי מקצוע שישמחו תמורת מספר מעות ליטול את הנטל הזה על עצמם.
מרבית ההוצאות הללו ליוו אותי בעיקר בתחילת הדרך. בדיוק בתקופה שבה יש הכי הרבה פחדים, יש גם הכי הרבה הוצאות. תמיד אפשר לקחת הלוואה לכל מטרה כדי לעזור בתקופה הראשונית הזו, לקחת נשימה עמוקה ולדעת שאחרי התקופה הראשונה, הדברים יסתדרו. זה אולי יקח כמה שבועות, אולי אפילו כמה חודשים, אבל יש אור בקצה המנהרה, רק צריך נשימה מספיק עמוקה.
ועכשיו, במבט לאחור?
אם אני עוצרת לרגע היום ונותנת לעצמי דין וחשבון האם אני מרוצה מההחלטה? יש דברים בעד ונגד, ללא ספק. מי שחושבת שהיא תקום יום אחד עשירה כקורח, שתחשוב שוב. עצמאים עובדים לא פחות קשה עבור התמורה, ולפעמים התמורה אפילו נמוכה יותר – בעיקר פסיכולוגית.
בתור שכירה קיבלתי סכום לבנק. מעולם לא באמת הסתכלתי על הברוטו, מה שעניין אותי היה הנטו – ידעתי שכל חודש הולך להיכנס אלייX כסף לחשבון הבנק. תחשבי רגע מה היה קורה אם, בתור שכירה היית מקבלת את הברוטו לבנק ואז נאלצת לשלם חצי מזה למיסים, למע"מ, לביטוח לאומי (ועוד לא דיברנו על פנסיה). אותו הדבר? אולי, אבל לא פסיכולוגית. וגם הפנסיה נופלת לגמרי על הכתפיים שלי. אין מעביד שמפריש סכומים, אז אם אני רוצה לחסוך – הכל עליי, ורצוי יותר משכירה.
אבל (וזה אבל גדול) הזמן וחלוקתו היא שלי. היכולת להגיד "לא" – היא שלי. הסיכוי להצליח – גם הוא שלי. ולא פחות חשוב – גם סוג של ביטחון כלכלי. מה? ביטחון כלכלי? אז זהו, שסוג של. בתור שכירה הייתי תלויה במנכ"ל – שלא יבגוד, שלא יתפטר, שלא יכנס לכלא, שלא ימעל, ובין עבודות לא הייתה לי הכנסה. עכשיו אני יכולה לחלק את ההכנסה בין מקורות שונים. מנכ"ל כלשהו ימעל? באסה, הלכה חלק מההכנסה, אבל לא כולה. משהו לא הצליח? משהו אחר כן יצליח. לא משנה אם את מחפשת הגשמה או שאת לא מצליחה למצוא עבודה, לפתוח עסק משלך בהחלט יכול להיות הפיתרון.
