הסיבה שהתלבטתי אם לתרום את ה"שנייקל" שלי בנושא האומלל של אלאור עזריה לא הייתה בשל העובדה שאין לי מה להגיד אלא משום שהפרשה הזו מצערת וכואבת כל כך. וגם משום שהפרשיה הזו, כמו עוד כאלה שמתחוללות כאן לאחרונה היא עוד קו פרשת מים בחיינו כעם, כאזרחים במדינה והיא משפיעה ועוד תהדהד בנינו בהבטים רבים שלה. והיא כבר מעצימה את הקרע שקיים והוא מכתש גדול ומבעבע בחברה שלנו. בתרבות שהולכת ומתמסמסת.
אני לא מבינה כלום במשפטים. וכבר חטפתי הבוקר על שכתבתי בפוסט בפייסבוק את המילה רצח. רצח, לדעת חלק מהאנשים לא היה שם. אבל אדם מת. אדם. בן אדם. ואדם נוסף, צעיר מאד, בראשית חייו הרג משהו בתוכו לנצח. ומשפחה מתה גם. משפחתו של אותו אדם צעיר. כי כשהבן שלך מעורב בפרשה אומללה שכזו משהו בך, כך אני משערת, מת. בין אם חנכת אותו לשנוא ולתעב אוכלוסיה מסוימת ובין אם חינכת אותו לכבד חיי אדם. באשר הם.
אני גם לא מבינה בצבא. הייתי משקית ת"ש. לא הסתכלתי ב"לבן של העיניים" של אף אחד. אבל לעומת זאת חייתי הרבה מאד שנים עם אחד שכן. עם אחד שעבר דרך חלק ניכר מהחרבונות הלאומיים שחווינו בעשורים האחרונים. עבר כשהוא מתחיל כנער ומסיים כאב לשלושה. עבר כשהוא מתחיל שטוף אדרנלין ומוח ומסיים פצוע מפוכח כאוב וכועס.
ולכן כל מה שאכתוב אינני מהודק משפטית או צבאית והוא זווית אחת בלבד מתוך זוויות רבות בפרשיה הזו.
אלאור עזריה איננו הבן של כולנו. הוא הבן של הוריו. הוריו שחייהם הפכו לגיהנום. כי זה הגהינום כשהבן שלך נקלע למצב בו הוא נוטל חיים.
אינני יודעת על איזה ערכים גדל אלאור. לא הייתי שם ואני חושדת שכל חבורת הטרמפיסטים המתלהמת שתפסה יופי של סיבוב על גבו הצנום של היורה גם הם לא היו סביב שולחן ארוחת הערב בו התנהלו שיחות כאלה ואחרות בבית משפחת עזריה. אינני יודעת אם "ערבי טוב הוא ערבי מת" היה חלק ממה שנאמר שם. והאמת, זה לא משנה לי כרגע. מה שמאד מאד מטריד אותי. מדיר שינה מעיני הוא הידיעה שיש סבירות גבוהה שכאשר ילכו מי מבני לצבא יאלצו גם הם להעמיד במבחן את סט הערכים עליהם גדלו. הם יאלצו בזמן אמת לגייס מתוכם את המצפון והמצפן הפנימי ואנושיות שאני יודעת בוודאות שקיימת בהם. אני יודעת כי הריתי גידלתי וזרעתי בהם. אני ואבא שלהם, חיים שלמים.
אבל, האם בזמן אמת, כשיראו את הלבן בעיניים של אדם אחר יצליחו לחשוב בצורה שכזו. האם הזעם לא יעוור אותם? האם ה"פקודות" היבשות או הפרשנות שתינתן לאותן פקודות ברגע ההוא, בשבריר השניה הזה לא יבלבלו את כל מה ומי שהם.
האם אחרי שעות וימים של התמודדות לא יתפתו לזלזל בכבוד אדם? האם בלהט הרגע, בחולשת השביזות לא יקרה הדבר הנורא הזה? נערים צעירים במצבי לחץ לא אנושיים, כשהם חשופים לסכנת חיים ולהתמודדויות מוסריות שסוטרות כל חינוך וכל הגיון שעליו גדלו.
נערים צעירים. משולהבים או תשושים עלולים למצוא את עצמם מבצעים מעשים מזעזעים. ומסתבכים בתקריות מזעזעות.
ההבנה הזו. שיש סיכוי שבסוף השנה אשלח את הבן שלי אלי שם והוא עלול לחרוץ דין מוות או חיים כשהוא כולו בן כלום.
המציאות האיומה בה אנחנו חיים מכהה משבשת ומעוותת את כולנו.
כיבוש משחית.
אלאור עזריה איננו הבן של כולנו. אבל כולנו צריכים להיות מאד מאד מוטרדים ממה שעשה. כי הילדים של כולנו עלולים למצוא את עצמם באותו מעמד בדיוק כשהם מצוידים בחינוך כזה או אחר ובנשק. כשהם טעונים שנאה או עייפות, או לחץ חברתי. כשעיניהם מסוגלות לראות אדם שוכב או יריב שנוא.
צבא איננו גן ילדים. כן אני יודעת. הצורך היומיומי להגן עלינו קיים. כן, נכון. במידה כזו אחרת נכון. משהו אחר חייב לקרות כאן. אחר במהות. אחר מתוך כך שנבין כולנו, סמאלנים יפי נפש והצל וחבר מרעיו שיש לנו אינטרס משותף והוא הילדים שלנו. איכות החיים הפיזית והרגשית שלהם.
שלא לדבר על איכות החיים של כולנו. על האופק ההולך וכהה. על החושך שקצותיו כבר נוגעים כמעט בכל תחום בחיים שלנו. החושך, הכפייה, הביריונות.
הגיע הזמן להבין שלא משנה מה נעשה איך נחנך נגדל ונטפח כל עוד המצב הוא כזה. כל עוד השפה היא שפת האלימות, ההתלהמות, הכיבוש, הכוחנות והעליונות כל עוד כל אלה ימשיכו להכתיב את הטון כולנו בסכנה. הבן שלי ושלך ושלה.
אף אחד מאיתנו ההורים לא יכול להיות שאנן ולהתהלך כאילו די בחינוך שנקנה לילדינו.
שלמות הגוף והנפש של הילדים של כולנו אינם מובטחים.