הלילות הפכו לטיוטה. בחיפושינו בטרם נשוב הביתה אחר פתרון להתמכרות למסכים אצל הילדים שלנו, מצאנו את עצמנו יושבות בלילות מול דפים חלקים ומשרטטות סקיצות שמנסות לפענח את סדר היום או הכללים על פיהן ננהל את אוצר הזמן בביתנו. תחילה שרטטנו מערכת קשוחה שכל שעות היום מנוהלים בה לפרטים. קל להיכשל בתוכנית שכזו, אנחנו אנשים ספונטניים, חיים עם תודעה מפוזרת ולא עקבית ..אם נצמד לתוכנית הזו נתעייף מלא להיות עצמנו עוד לפני שנתעייף מהתהליך שאנחנו רוצות להקנות לילדינו. מידי פעם הנחנו לדפים… זמן לנדודי מחשבה… מחר תתחיל חשכה חדשה. טיוטה חדשה.
היינו רכות עם התהליך אך בפנים הייתה נחישות להצליח. חשנו שבבית לא יהיה זמן לטעויות, רק לשיפורים. הצ'אנס לשפר ולתקן את הרגלנו חייב לקרות ברצף. מושקעת כאן המון אנרגיה ומאמץ של הילדים לעכל את מה שכפינו עליהם, לקבל את הסביבה החדשה (והמאכזבת) שהבאנו אותם אליה, ואז אט אט לגלות את האוצרות הנדירים שגלומים בתוכה במסווה של פשטות טהורה של נחל וזמן איכות . בעבר עבדתי עם נשות חינוך מרתקות שדרכן למדתי על הרבדים האינסופיים שקיימים בתוך הדבר עצמו. ראיתי ילדים משחקים לכאורה את אותו דבר ויוצרים בתוכו אפשרויות חדשות ומעמיקות. אני, כמי שקנתה לילדיה מדפים של משחקי פלסטיק מנצנצים ומפיקי קולות הצטערתי שלא גידלתי את ילדיי באותה דרך. .חשבתי שכבר מאוחר מידי, שכבר הרגלתי אות ילדיי לחיי קניינות של מוצרים תזזיתיים. איזה אושר מילא אותי באותו לילה בביקתה, כשמחשבותיי נפגשו עם דרכן של נעמי ומתי (נשות חינוך) היקרות ולגלות את הדרך היפה שלמדתי מהן מתקיימת בתוך משפחתי האהובה.
בבקתה שליד הנחל ראיתי איך השעמום הוא אדמה פורייה עליה צומחים פירות טובי מראה. הורים יקרים ואהובים אם גם אתם גידלתם ילדים מתוך פחד מבכי, מתסכול, מזעם, מאי שביעות רצון, מחרדה מתחושת חוסר אז הגיע הזמן להפסיק לפחד מהתחושות הללו אצל הילדים שלנו, או במילים אחרות עלינו להפסיק לפחד מילדינו. פעם, היה לי מורה שאמר: "האביב הוא הזעם של החורף" לא הבנתי אז וכעת אני מבינה.. החורף מציף הכל, משחרר את עננים מהגשם, יש לתת לאדמה להירקב ומשם תבוא פריחת האביב.
בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני" שואל הרופא את גווידו הגיבור:" מי ברגע שקוראים בשמה נעלמת?" ולאחר מעבר זמן משיב לו גווידו:"הדממה". האי ודאות, השעמום, החשכה, כל אלה כעת עבורי הם הדממה. שימרו עליה ואל תמהרו לקרוא בשמה.
כשאני כועסת על ילדיי על השאיפה שלהם להתנתק מפה (העולם האמיתי) ולהתחבר לשם (לעולם המזוייף) במשך כל היום באופן שמראה סימנים לפלישה גם אל תוך הלילה, אני מזכירה לי שהרי הילדים לא נולדו עם מסך מול הפרצוף, אנחנו שמנו אותו שם. ולכן הפתרון הוא לא רק בהגבלה שלהם, הפתרון בהבנת עצמנו. שמעתי נגמלים מעישון סיגריות שסיפרו שאחד הכלים שלהם לגמילה מסיגריות הייתה רשימה שניהלו, בה כתבו על המקרה\הרגש שהביא אותם להדלקת הסיגריה. כשאנחנו גומלים את הילדים מהרגלי המסך אנחנו קודם צריכים להתחיל בגמילה של עצמנו ולא רק מצריכת המסך שלנו אלא ..שימו לב!…מהצורך שלנו בהתמכרות שלהם. כשכתבתי בפרק הראשון של הבלוג שהתאים לי עד כה שהם בילו שעות מול המסך, מה גלום בתוך ה"מתאים לי הזה"? עלי לכתוב רשימת סיבות ליד כל אפשור של זמן המסך אותו "הענקתי" ליקרים לי מכל. והנה הרשימה הכואבת שלי מסרגל הזמן:
1. איפשרתי בחסות גישה חינוכית שגיבשתי כילדה והתחזקה לי כאימא. קשורה בזכות שיש לילדים לחירות וחופש בחירה. הילדים הם שבויים בתוך מטרות האדם המבוגר שמנסה לכתוב עבורם את התסריט של חייהם בתפקיד המצליחן שכובש מטרה אחר מטרה ומביא לגאוה גדולה למשפחתו. ובדרך לפסגה הילדים יושבים מול לוח בו יהיו חייבים לחשוב את מה שנכתב והוחלט שעליהם ללמוד, מבלי להתייחס לצרכים או לעניין האישי שלהם. כך הם יושבים, כשגבם לחבריהם כשהם מדברים רק בקונטקס ובהסכמה במהלך שעות רבות. מי שיסרב יהפוך לנטל על המערכת ויצטרך לחוות את עצמו ככישלון, מי שישתרך יצטרך לחוות את עצמו כחכם פחות ממי שבא לעולם עם הנטיות אותם החליט האדם המבוגר להוקיר ולהדגיש בתוכנית הלימודים. כילדה סבלתי מאוד ממורות שקיבלו חסות עלי למספר שעות , מורות שלא הייתי נותנת להן לגדל מחמצת שלא נדבר על ילדים רכים וחשופים.. באותם ימים שיוועתי לחירותי ולכן עשיתי כל שביכולתי להזדרז ולהפוך לאדם מבוגר, בטרם עת ..ולכן בזוכרי את כל זאת החלטתי לתת לילדיי את החופש לבחור מתוך אמונה שזו זכות בסיסית שאין לאיש זכות לקחת מהם. – אבל כעת אני מבינה שאצטרך ליצור מרחב מבוקר בו יקבלו הילדים היצע של אפשרויות ותוכן ממנו יוכלו לבחור באופן חופשי (במקום שאנשים מהצד השני של המחשב יבחרו עבורם את התוכן ואת האפשרויות) .
Went to school and I was very nervous
No one knew me, no one knew me
Hello teacher, tell me what's my lesson
Look right through me, look right through me
https://www.youtube.com/watch?v=4N3N1MlvVc4
Mad world מילים: Roland Orzabal
2. בתור מי שבעצמה רגילה וגם מוצאת נחמה בשקיעה לתוך הפייס או נטפליקס ועוד צורות מסכיות, יכולתי בקלות להבין את הצורך שלהם להתנתק. הילדות היא לא תקופה קלה כפי שנוהגים לחשוב, אמנם ילדים חיוניים ..אך ההתמודדויות שלהם הן לא קלות, הן כואבות פיזית ונפשית. הילדים גם מאולפים על ידי ילדים אחרים שקיבלו הכרה על מנהיגותם מהקבוצה שבהרבה מקרים מגיבה להפגנת כוח בצייטנות. נכון אני פסימית… ומלנכולית בהשקפתי וזה בלתי נמנע .. כי אני הייתי הילדה שהקבוצה שהונהגה על ידי ילדים כוחניים אילפה אותם לקרוא לי בשמות גנאי ולרדוף אותי מבלי שידעתי למה, אה.. בעצם כי קוטלגתי כשמנה. זה בהחלט מספיק כדי לשנוא! אנשים מקוטלגים בעולם כסוג א' עד ז' בגלל צבע עורם, דתם, מוצאם, נטיות מינם, מבנה גופם.. שיבורכו הילדים (שלנו, הנכדים, הנינים והלאה) שיחיו בעולם בו גבולות האהבה והערבות בינינו ילכו ויתרחבו. אמן.
3. הרשימה הולכת ומתארכת ויוצרת בתוכי אי נוחות אבל אני מתאמצת לא לקצר אותה, הכנות מתבקשת לתהליך… איפשרתי כי כך גם יכולתי לפנות את עולמם של ילדיי מהצער שהיה בעולמי : השנים בהם הילדים שקעו לתוך המסך היו שנים קשות בתוך התא המשפחתי הקטן, שנים של תחושת כישלון וסימפטומים של אפיסת כוחות ומתח שהובילה לפשיטת רגל – רציתי שהילדים לא יחווה את המציאות שלנו, ביקשתי לנתק אותם מהסיפור שלנו, מהתגובות הרגשיות שלנו ולכן שחררתי אותם לסיפורים אחרים .. בתקוה שיהיו שמחים ומשמחים יותר.
4. איפשרתי את ההדרדרות לתוך זמני המסך כי כולם כמעט אפשרו חוץ מהצדקניים מידי.
לילה אחד, בביקתה שליד הנחל, מצאנו זוגתי ואני את המפתח = תוכנית, תוכנית מביכה אמנם אך מצאנו שיש סיכוי שתתאים לנו. אנחנו הצרכניות של השפע, שאפשרנו לילדינו להתייחס לסקינים ונשקים כדברים בעלי ערך שניתן לרכוש, אנחנו נמשיך את אותה שפה רק נתעל אותה בהתאם לאנטרסים שלנו: בביתנו הילדים יוכלו לשחק מספר שעות שאנחנו מאמינות שהוא מספיק למשך יום. היות וילדינו ירצו יותר זמן, החלטנו למכור זמן בתמורה לפעולות מהיצע שנגבש ונציע להם. כלומר כדי להשיג זמן מחשב נוסף, מעבר לזמן המותר, על הילדים לבצע משימות וכל זאת בהתאם לסף אותו נקבע מראש, סף אחיד ולא משתנה. הילדים כמו יוצאים לשופינג זמן מסך. כך יצרנו מסגרת של זמן שהיא יכולה לנוע בין הזמן שאנחנו רוצות לזמן שמתווסף בגלל הרצון שלהם. ומהי הפעולה שמקנה זמן מסך? פעולות שקשורות בקישורי חיים, ספורט, תחומי ענין חדשים, תחומי אחריות, יש להם החופש לבחור מתוך זה.
לדוג':
ספורט כלשהוא
הכנה של אוכל במטבח
הכנת יומן קריאה
נגינה
וכו'
וכך הם נחשפים לתחומים נוספים ומתערים בחיים האמיתיים במין חוויה משחקית. נכון שזו מניפולציה ונכון שהדרך לא מכבדת אולי אותם..אותנו.. אבל אי אפשר לנצח בכל החזיתות ביחוד כשלא באמת רוצים (אגב, הכל גלוי, דיברנו איתם בגלוי על השיטה ועל סיבת הופעתה בחיינו) כמובן שאת השיטה אני יכולה להציע למי שילדיו היו במצב דומה לשלנו. מי שהילד עוד לא נחשף למינון גבוה של מסכים והוא עדין לא מכור אז אין צורך בשיטתנו. גולת הכותרת הוא זמן חדש שנוצר בבית, הזמן שהוא אחרי זמן המסך, אחרי רכישת הזמן הנוסף, זהו זמן שהחדר מחשבים נסגר עד למחרת. ואז נוצר זמן פנוי, ריק, שממה מבורכת להרבה דברים נוספים שקורים מאיליהם ..משחקי קופסא, חברים, קריאה חופשית, שיחות, טיולים , ריבים, חיים!
עד כאן. שאלות? טענות?
בפרק הבא: במרחק הזמן, האם זה באמת עובד?
כותבת באהבה
רות,
