זהו יום עצוב ליועצות הגנטיות.
אני זוכרת את היום שבו נודע לי שאת חולה. את בוודאי מכירה את הרגעים האלה. כאלה שזוכרים. זה היה לפני חמש שנים בערך. בדיוק באותם ימים שבהם האיגוד שלנו החל צועד את צעדיו הראשונים. ואילו את עברת ניתוח לא פשוט. אחת הבנות הציעה לשלוח לך זר פרחים מכולנו, והמחווה ריגשה אותך מאד.
אחר כך התאוששת וחזרת לעבוד. כמו תמיד, מרשימה, חכמה, יפה, גבוהה, כל כך צעירה… וכל כך רזה…
לפני כמה חודשים חיפשתי אותך בנייד. הלב החסיר פעימה כשסיפרת לי שאת לא בעבודה. אמרת שהמחלה חזרה. לא ידעתי. התנצלתי במבוכה על חוסר הרגישות וגל של חום שטף לי את הקרקפת. היה זה כנראה חוסר הצדק שזרם לי בוורידים.
אתמול נודע לי שאת נושמת את נשימותייך האחרונות. מאותו הרגע, ועדיין, הגרון חנוק. הידיים רועדות. הראש מתפוצץ.
כעת בוודאי הוקל לך. תם הסבל. אולי את מרחפת מעלינו עכשיו ומחייכת. אני חושבת על הצוות שזכה לעבוד איתך, על האיש שלך, ובעיקר על הבנות שלך שנושאות מחצית מתכונותייך המשובחות. ואת הרי יודעת שהן גם יעבירו אותן הלאה.
תהא מנוחתך עדן.
