פרידה בלתי אפשרית

האלווין 2004. זוג תאומים בני שלושה חודשים. נסיכה אחת על מטוס בכיוון אחד. אנחנו עוזבים את בוסטון שגשמי הקיץ שלה והאספלנד שעל הצ'רלס היו לנו לבית. שתים עשרה מזוודות, שני סלקלים ואבא אחד ששוכב בבית חולים. אבא שלי. חיכיתי לחזור לראותך. דמיינתי אותך מקבל כוחות על מזוג התאומים שהבאנו לעולם. מלפגוש את מאי האהובה שלך…מספר אחת.
דמיינתי אותך מתחזק, דמיינתי את קול הבריטון הרדיופוני והנמוך שלך חוזר לעצמו. ולמרות שהיית איש טכני בקול ישראל, תמיד מאחורי הקלעים באולפן או בשטח, הקול שלך היה בעל איכויות רדיופוניות. והיית שקט.
שמונה חודשים עברת ייסורי גיהינום שרק מאוחר יותר הבנתי את חומרתם וגדלם מאמא ומאחיי. חודשים שבהם הבטחת לרופאים, בעודך מחפש חיזוקים :" יש לבת שלי תאומים בבטן…אני אגמור את הטיפולים עד אז? היא עומדת ללדת בקיץ…הבטחתי שאסע לראותם. היא צריכה את עזרתנו…"
בן זוגי, איש הרציונל, החוקר, למד את מצבך דרך האינטרנט והוא האיש שאמר לי :"אני מזמין כרטיסים בכיוון אחד חזרה לישראל". אני התפללתי לשלומך, מצאתי עצמי תופחת עם זוג תאומים מפתיעים ולא צפויים. לא מוכנה לזה בכלל. חושבת על אבא. עצובה. עצובה מאד כל הזמן. מטופלת בילדה קטנה שאך עלתה לקינדרגרטן בשכונה חדשה.
ובבנק, קולגות ולקוחות קבועים שמחים בשבילי על בטני ומדגישים כי זוהי ברכה כפולה.
הסימן הראשון לדעיכה הברורה שלך היה קולך החרוך. זה בטח היו התרופות/החולשה/הסרטן של הריאות. כששמעתי את קולך כבר ידעתי ולא רציתי לדעת. הפרידה החלה.
הסימן השני היה כשבת דודתי ע', אחותי לנפש, אמרה לכם לשלוח לי תמונה. תמונה עדכנית. שלך.
ואז נחתנו. התאומים המתוקים שלנו התנהגו למופת כל הטיסה הארוכה לארץ. אמא לא הגיעה כי התמוטטה פיזית באותו יום.
בשדה התעופה המתינו לנו עם בלונים. הראש היה במקום אחר, אי שם בפתח תקווה. איזה שם עם משמעות…אותי הסיעו מיד לבית החולים.
בלינסון. פנימית א' ב'? שוכב לו איש זקן מאד, מסורטן מאד, רזה מאד וחיוור. התמונה מטושטשת לי אבא כי הדמעות לא הפסיקו לזלוג. אני הבת של אבא לא מזהה אותך יקר שלי. ואתה בקולך החלש עתה אומר לי "אל תבכי…" אבל איך אפשר ?
ועצם הבריח של הכתף שלך בולטת מתוך רזונך והמראה מיטשטש עוד יותר.
אבא שלי יקר. אני מרגישה את נוכחותך הנעדרת כל עת ועת בחיינו. אני מתגעגעת אליך יותר ויותר במה שנדמה שאין הזמן מרפא, ומלאת אהבת אין קץ.