פרחים זקופים

1996. בית העלמין בסביון. סבתא ממה אהובת ליבי מובאת לקבורה. בתום הטקס הרב מזמין את המשתתפים לקחת חלק בכיסוי הקבר הטרי. הגברים ניגשים, לוקחים לידיהם את אתי החפירה ומתחילים לערום את האדמה הריחנית. גם אני ניגשת ולוקחת את לידיי. "את לא יכולה", אומרים לי אנשי הדת, "רק לגברים מותר". "זאת סבתא שלי" אני עונה להם במבט קפוא ומתחילה לערום אדמה. הם עוזבים אותי. מאוחר יותר אנחנו משכיבים פרחים טריים על הקבר של סבתא ממה ומשתתפים בצער של עצמנו.

את הסיפור הזה הזכירה לי אחותי בסוף השבוע שעבר כשקברנו את הדודה שלי חוה. עד אותו רגע לא זכרתי את זה. אולי כי העצב טשטש את הזיכרון. אולי כי באותם ימים גם כשהייתי שוחרת שוויון לא הבנתי שאני כזאת. או אולי כי הצעד הזה היה כל כך ספונטני וטבעי שלא הרגשתי שאני צריכה לזכור אותו ובטח לא לתת דין וחשבון לאף אחד.

הלוויה של חוה היתה שיר פרידה אצילי, מרגש, יפה, עצוב, מכבד, אוהב ונוגע, כמו האישה שהיתה וכמו מי שהיתה לאהוביה. יותר מכל, הלוויה שלה היתה מה שהיא רצתה שתהיה. בימיה האחרונים הספיקה להעלות על הכתב בדיוק את מה שרצתה: אל תספידו אותי, אל תגדלו זקנים, תאהבו.

ליווינו אותה בדרכה האחרונה למנגינת השיר כמו צמח בר של חוה אלברשטיין שכל כך אהבה. "בעיני אלוהים וכאן במקום הזה, כולנו שווים", אמר מנהל הטקס והזמין את כולנו, גברים ונשים, לכסות את הקבר הטרי. ואחרי שסיימנו להחליף בינינו את אתי החפירה והאדמה נערמה, הוא קרא לנו לכסות את הקבר בחלוקי נחל ובפרחים. "תניחו את הפרחים זקופים", הוא ביקש, והרעיד לי את הנימים הדקים.

בשנים האחרונות לא הייתי קרובה לחוה. נפגשנו לעתים רחוקות במעט מדי אירועים משפחתיים. לא הייתי שותפה למחלתה הארורה ולימיה האחרונים שהביאו את חייה לעצירה מוחלטת בגיל כל כך צעיר. לכן הפתיעה אותי הכאפה של הלייף שחטפתי בלוויה שלה והחרדות שליוו אותי בימים שאחרי, שאמרו לי בקול שלא משתמע לשתי פנים: את בת פאקינג חמישים, עוד לא אמרת את המילה האחרונה ואת חייבת להספיק ומהר.

אני רוצה מערכות יחסים שלמות, טובות ומיטיבות עם המשפחה שלי, הילדים שלי והנכדים שלי שעוד לא נולדו. לטייל בתדירות של לסמן נקודה על המפה ולעוף לשם, לראות המון הופעות חיות ואם אפשר אז אינשאללה גם את מופע האיחוד של לד זפלין. לנהל את הזמן שלי טוב יותר, לכתוב יותר, לקום בבוקר ולהרגיש יפה ונחשקת עם כל קמט שנוסף, לאהוב ולהיות נאהבת וגם להמשיך לתת את הערך שלי לעולם.

אבל יותר מכל אני רוצה להיות מספיק אמיצה כדי לחיות כל יום בצורה מלאה. לשים את החרדות בצד, להתמסר למה שחשוב, לשמוח בשמחת היש ולדעת שאני עושה טוב. עוד לא פיצחתי עד הסוף את הנוסחה. אבל בתור התחלה, אשתדל פעם בשבוע לקנות לעצמי פרחים ולהניח אותם באגרטל, זקופים.

לזכרה של חוה וינשטיין, 1950-2017.

[youtube mUQPGsjHXZY nolink]