פוסט ספיישל על רוית ליפשיץ ציון – מהעיניים שלי.

 רוית ליפשיץ ציון מרשימה ביותר. כשאומרים על מישהי מרשימה היא הדוגמא לכך.

נראית מצויין,מטופחת ביותר,אינטילגנטית,יצירתית,מתנסחת ברהיטות, מאחוריה עבר של תפקידים משובחים כפרנסה.

את כל השאר פשוט העתקתי ממנה כי אין ביכולתי לזכור ולכתוב בשפתי את כל הטייטלים כשאעבור מהפוסט שלה לשלי הכל יתמוסס לי באוויר.

אני 'הכותבת' 

מומחית לתוכן וחיית רשת* כותבת ויוצרת תכנים שיווקיים* בלוגרית* מוזיקאית   

בעלת תואר .M.B.A במנהל עסקים, תואר ראשון במוזיקה ואומנות ותואר M.A במוזיקה. • בלוגרית • מוזיקאית • סופרת.

(הועתק מהבלוג של רווית הכותבת)

http://www.hakotevet.co.il/styleandinspiration/

קונספט של מילים

מומחית בחיבור תוכן עשיר לויז'ואל הנכון לקונספט מלא. קונספט של מילים

בעידן הדיגיטלי, הסיפור הוא המלך. הוא מפעיל את הראש, חודר היישר לרגש ומיצר קשר עם הקהל שלנו ומניע לפעולה.

וכאן אני נכנסת. בעלת ניסיון וכתיבה אחרת. אני יצירתית ובאה מעולם תרבותי. אני מביאה העושר התוכני הרחב שלי לעולמות התוכן השיווקי.

יש לי את התשוקה והידע לטרנדים חמים ועתידיים, את הקשורים לנעשה בעולם, הכתיבה שלי רב תחומית- מולטי דיסיפלינרית,

אני יוצרת חדשנות מחד וקלאסיקה Timeless מנגד.

אני שולטת בכל אמצעי המדיה, מחוברת לשטח, מביאה טעם בוגר, קלאסי, מחודד ומהודק.

אני 'השמלה השחורה' עם שרשרת הפנינים.

ניהול תקשורת שיווקית ואסטרטגיית תוכן

יצירה, כתיבה וניהול תוכן למדיה הדיגיטלית, הכתובה ולרשתות חברתיות, בלוגרית רב- תחומית, בלוגים לעסקים, חומר שיווקי, כתבות תדמית ויחסי ציבור.

(הועתק מהבלוג של רווית הכותבת)

אני חוזרת לעצמי לוקחת נשימה עמוקה אחרי הקונספט של רווית ואומר שחלק גדול אני לא מבינה עד הסוף אבל יודעת שהיא  אחרת ממני במאת האחוזים.

אני מדי פעם יוזמת הפקה נשית חברתית, ולאחרונה בחיבור שלי עם הצלמת המדהימה מאירה גוראי רז, התחלנו יחד להרים הפקות שאנחנו קוראות להן "סשן פשן" וזה אומר שנפגשות כמה נשים יחד מביאות בגדים, אקססוריז ועושות יום צילום חווייתי ומדליק.

התוצאות תמיד מרנינות ונראות טוב.

אנחנו נותנות דגש לצילום האיכותי של מאירה ולמצב הרוח והאווירה שאני מייצרת במקום ויוצא מושלם.

את גבירה וולקוביץ אני מכירה שנים ופניתי אליה באם תאות לארח אותנו כמה בנות בסטודיו שלה ברמת השרון ואגייס כמה בלוגריות מסלונה… הסיפור במלואו נמצא בפוסט הזה:

http://saloona.co.il/irit51/?p=965

אחת הפונות היתה רוית ליפשיץ ציון שעל ההתחלה התנתה שהיא מביאה בגדים של מעצבת אחרת והיא רוצה להצטלם עם הגרדרובה שתביא.

אני קלילה אמרתי בכיף מה כבר יכול להיות???

ואז היא הופיעה!!!

אשה יפה,שיער בלונד כשכל שערה נצבת במקומה, מטופחת , הבגדים שהביאה היו מתוקתקים ומיד פינתה לעצמה מקום בסטודיו ואמרה כאן אני!

הסתכלתי עליה לא הבנתי עדיין… היא לא נראתה כל כך "חברתית" יענו כמונו הדרומיות שהגענו חבורה של ארבע בנות וכמו הירושלמיות חגית ודליה שהכרנו דקה לפני והתחברו אלינו מיד בשיא הזרימה.

רווית התנהגה "חברתית" שונה מאיתנו.

כן הסתכלנו עליה והבנו שנעזוב אותה באמ'שלה ותעשה כרצונה. מאירה צילמה אותה ככה וככה וככה,

והיא אמרה בדיוק מה היא רוצה כשאנחנו רק רוצות להשתולל ולרקוד ולעשות שמייח לפני הכל.

אחר כך פה ושם היו לנו דיבורים אמרתי לה שאשמח שתבוא לתאטרון הסמטה והיא באה עם בעלה כפי שהבטיחה . ואני חייבת להודות שמאד התרשמתי והרגשתי שאני יכולה כבר לרדת מהציפיות שלי שכל העולם ינהג כמוני, ולתת מרחב לאנשים להיות שונים וגם את זה לאהוב.

רוית כתבה מיד ביקורת טובה על המופע שלנו "טיפול 10,000" וכמובן רגשה אותי.

צילום: הבעל של רוית או מאירה גוראי רז

מדי פעם נזכרתי איך הסתכלתי עליה אצל גבירה בסטודיו ואיך לא אהבתי את הבלעדיות הזו שלה, והיתה שם שפיטה שלי ואי מריצות, והתייבשתי קצת שאני עושה את זה

אני עובדת על הקטע הזה שלי ואני מודה שרווית לימדה אותי פרק.

כמובן שאחרי המפגש אצל גבירה רווית כתבה פוסט מדהים בבלוג שלה שנקרא:

http://www.hakotevet.co.il/סיפור-אגדה-קייצי-על-שתי-מעצבות-אופנה-יש

שבו היא מפרגנת לכולנו "ביג טיים" ומספרת על החוויה  אצל גבירה.

קצת אחרי יצאה בפרוייקט מימון המונים לספרה שהוא ספר הביכורים שלה: "אהבותיה-של-אמה".

http://www.hakotevet.co.il/אהבותיה-של-אמה-בכותרות

ומה שריגש אותי ביותר היה הסיפור האישי שלה שפרסמה בזו הלשון:

התחלתי לכתוב כמה חודשים לפני שעזבתי קריירה מצליחה וארוכת שנים בה הרגשתי כמו בכלוב של זהב. חלמתי שנים לפרוש מארגון בו חשתי מחנק ושהקירות בו סוגרים עליי ולצאת לעצמאות ולפרק חדש אך על רקע משברים כלכליים האפשרות נותרה זמן רב בגדר חלום בלבד.

בן זוגי הנערץ מצא את עצמו לאחר וותק בתפקידים בכירים מחוץ למעגל העבודה ובמשך כמה שנים נאלץ לעבוד במשרות לילה שוחקות כדי לשרוד. לזכותו ייאמר שבעוד שאני נעתי בין תקווה לייאוש, הוא מעולם לא התייאש ותמיד שמר על אופטימיות. אני תמיד הקפדתי להראות מצליחה ומקצועית ורק מעטים ידעו שאני שוקעת שכן החיוך החיצוני נותר תמיד מושלם. בשנים הרזות ההן העדפנו לדלג על ארוחות כדי שהתאומים (אותם לקח חמש שנים להביא לעולם) יקבלו את שיעורי הנגינה והריקוד ולא ירגישו את המצב.

התסכולים והאיום היומיומי השפיעו עלינו במעגלים רחבים הרבה מעבר לתחום הכלכלי כאבן הנזרקת לאגם ויוצרת מעגלים. הרומנטיקה והמימוש העצמי מצאו עצמם הרחק בסדרי העדיפויות עד שנעלמו מן העין.

בגיל 49 התחיל להיכתב ספרי הראשון. הוא התחיל לבד, לא ידעתי שאני כותבת אותו. עמוד רדף עמוד. לאחר כמה פרקים כבר הבנתי שאנו הולכים יחד עד הסוף. התחלתי פשוט לכתוב… פסקאות, סצנות בלי קשר. הרגשתי שזה המפלט שלי, שאני מנקזת את הרעלים מחיי בכתיבה ומעבירה אותם אל הנייר. חלק מהפסקאות נותרו על מפיות בתי הקפה וחלקן הפך לעמודים ולפרקים והדמויות החלו להתגבש לספר. אלו היו הרגעים שבהם התנתקתי מחיי היום יום, והתחברתי לדמויות, לתשוקה לפנטזיה. הכתיבה הצילה אותי בתקופה הזו.

בראתי גיבורה שחווה בעיות של רובנו. היא בת חמישים ועדין נראית טוב אך לא מרגישה כך. יש לה בעל חכם, נאמן וטוב, ילדים נהדרים, מקום עבודה לא מפרגן. היא רק צריכה חופשה. נשמע מוכר?

בזה זה נגמר.

כבר מהעמוד הראשון התחברתי לפנטזיה בהרפתקה רומנטית הנעה בין תל אביב, פריז ולונדון וכתבתי כשהחיוך לא מש משפתיי. היה לי קשה הרבה יותר להתמודד עם חייה האמתיים והמציאות של הגיבורה ולא היה לי קל לנתק את עצמי ואת חיי מחייה ובעיותיה. לא רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה אלא להמציא, להתרחק ולכתוב את חייה והתהליכים אותם היא עוברת. הגיבורה היא אוצרת אומנות, מוזיקאית לשעבר, פאשיניסיטה. בתחומים האלו התעניינתי כל חיי (תואר באומנות, תואר ראשון ושני במוזיקה) ויכולתי לפלרטט אתם ולבנות את אמה קליין, דמות מיוחדת במינה, מסעירה, תמימה, מוכשרת, לא ספונטנית ואוהבת שלמות, קצת מצחיקה שהתאהבתי בה, העוברת תהליכים ושינויים ואני אחריה ויחד אתה.

שאלו אותי מדוע הגיבורה שלך בת חמישים? ארבעים הרבה יותר סקסי, אמרו לי. תני לה מקסימום ארבעים ושתיים. ואני אמרתי- לא! (ובימים ההם עוד לא שמעתי על אשתו של נשיא צרפת).
חמישים זה הגיל! זו האמת הצרופה שלי! חמישים זה חיי ונושם ובועט! גיל שאפשר לחלום ולהגשים, להשתנות ולחפש את האושר. זה הגיל של אמה קליין. בארבעים החלפתי חיתולים ורק התחלתי בקריירה שהייתה פסגת ההישג האישי. בארבעים לא נתנו לי ברחוב עשרים ושמונה. בחמישים, כשהילדים לקראת סוף תיכון וההזדמנויות מכול סוג, הולכות ונסגרות, לפעמים קמים בבוקר ומקננת התחושה שזהו זה, הכול נגמר והקמטוטים תחת העיניים מאשרים וצוחקים עלייך יחד עם השורשים שצריך שוב לצבוע.

כאישה קצת ביישנית, סגורה, מאופקת ולא ספונטנית. "הליידי האנגלייה" כפי שמכנים אותי, עברתי בשלוש השנים האחרונות מהפך במאה ושמונים מעלות של התפתחות. החשיפה לז'אנר הרומנטי, ההסתכלות על החיים משפל המדרגה, הרומנטיקה שנשחקה וההבנה שצריך יום יום לנער אבק ולטפח אותה אחרת תיעלם לנצח הוציאו אותי מהקופסה. כל אלו וגם חברה אחת טובה שהניחה בידי את הרומן הרומנטי הראשון שקראתי (וזאת אחרי עשרות שנות קריאת פרוזה 'גבוהה').

זה לא לקח תשעה חודשים אלא שלוש וחצי שנים, אבל התינוק בדרך, והשמיים הם הגבול, ועכשיו הוא בדרך לעולם, בקמפיין מימון המון.

(הועתק מדף הפייסבוק של רווית ליפשיץ ציון)

כשקראתי את הפוסט הזה התביישתי עוד יותר בחלק השיפוטי שלי ושוב אמרתי לעצמי: את אף פעם לא יכולה לשפוט על פי שום דבר. ולא כל העולם צריכים להתנהג ב"חוחה והילולה כמוך".

רויתוש שמחה שהכרנו תודה על הכל בהצלחה בכל הפרויקטים שלך שבדרך

ובעיקר באהבותיה של אמה.

אירית.

צילום מאירה גוראי רז.