סנאית היא ילדה רעה לשעבר, שהתבגרה, התמתנה ורוב היום נאלצת להסתיר את העובדה שיש לה פה ג'ורה. לאחרונה בילתה סנאית באשפוז, שגרם לה לשפוך על הנייר את כל חוויותיה בלי בדל ניסיון להיות מעודנת.
זה בוטה, מגעיל ונטוע עמוק במחוזות ה"טו מאץ' אינפורמיישן", אבל מה – מצחיק. רק שהאומץ שבלכתוב את הפוסט הזה לא אומר שגם יש לה רצון לחשוף אותו בפני בני משפחה, קולגות ולקוחות שעוקבים אחרי הבלוג שלה, אז התנדבתי לארח את הפוסט בשבילה.
אני חייבת לציין, אגב, שכשמקלפים מהפוסט הזה את שכבת הטינופת מצד אחד ושכבת הצחוקים מהצד השני, מגלים בפנים פוסט מאוד נוגע ללב. לא חייבים לאהוב אותו, אבל נא להמנע מתגובות בסגנון "אבל למה היא חייבת לכתוב בשפה כל כך בוטה?".
* * * * * * * * *
יש דברים שהשתיקה יפה להם. למשל, אם התחת שלך מתנפח ואת לא יכולה לשבת, לעמוד, או לנשום. פשוט תסתמי, אף אחד לא רוצה לדעת על זה. בקיצור, אל תדברי על טחורים.
תלכי ותתלי את עצמך, זו עצה יחסית טובה למקרה כזה.
אבל יש לי טחורים. וכל קצת זמן התחת שלי כואב. וזה מצחיק, וזה סודי, משהו שאומרים בשקט לעמיתה לעבודה, והיא מהנהנת: כן, גם אני סובלת מזה. נו, יופי.
ויש לי משחה סודית צמחית, ואני לא אוכלת פלפל בשום כמות, ומקפידה לשתות הרבה.
בכל זאת, הטחורים מתפתחים יפה, וסליחה, אבל גם יוצא לי דם מהתחת.
לפני כמה שנים הלכתי לפרוקטולוג. הוא אמר לי, את יודעת, אפשר לנתח, אבל את לא חיבת. רק אם זה מפריע לך.
לנתח? חרא. זה לא עד כדי כך מפריע לי!
אבל עם השנים זה החמיר. מרימה שקיות מהסופר – משתטחת מכאב.
אוכלת לחם גרעינים – מחרבנת דם.
לפעמים זה לא כואב בכלל, אבל זה לא נורמלי.
לפני חמש שנים קבעתי תור לקולונוסקופיה. ואתם יודעים מה קרה? השתפנתי. לא התחשק לי לאכול רק לחם לבן ולשלשל יומיים. זה מה שהפריע לי.
אז לא הלכתי.
אבל לאחרונה יש לי זמן, וחשבתי – זה לא יפה לילדות שלי אם אני לא אהיה בסביבה כשהן יהיו אמהות. צריך להשתדל. להיות נורמלית, זה לא כל כך נורא. אז הלכתי עוד פעם לגסטרו. והוא אמר: קולונוסקופיה, אבל דחוף!
הדחוף לקח חודשיים, כי יש רשימת המתנה. בינתיים קבעתי תור לניתוח כריתת טחורים. זהו, אני פותרת את הבעיה הזאת, לעזאזל. שבע עשרה שנים של טחורים זה מספיק.
לספר בקיצור סיפור ארוך, בגלל שקשה למצוא אצלי את הורידים בידיים, אז לא קיבלתי ממש זריקת טשטוש.
זה לא היה כיף.
כשיצאתי מהבדיקה הרופא אמר:
יש לך מזל שהיה לך דימום. הוצאתי לך פוליפ בגודל 12 מ"מ. בד"כ הפוליפים שאנחנו מוציאים הם בגודל 4 – 5 מ"מ.
הידד, כבר לא נחטוף מכת חשמל, כלומר, ניצלתי מסרטן המעי הגס. אני מקווה. (ואם כן, אז זה באמת מזל שחבל).
חוץ מזה, הרופא אמר, זו בדיקה מאוד מסוכנת, אז עם כל דימום צריך לגשת למיון.
מסוכנת? עכשיו אתה אומר לי את זה? תהיה בריא.
ביומיים הבאים לא הצלחתי כל כך לזוז. ולא ידעתי מה קורה.
בינתיים, כל יציאה – דימום. אבל הי, גם לפני כן דיממתי. וחוץ מזה, חג. וחוץ מזה, בן זוגי עובד, ואני לא הולכת למיון לבד. גם לא עם חברה. בטח לא עם בעיות בתחת.
ברוך השם היה חצי יום עבודה בין חג לחג. התקשרתי לרופא. "לא, רק אם יש דימום מסיבי". מסיבי? מה זה דימום מסיבי? אני לא יודעת. בינתיים עוד חג. ועוד שבת. והוא עובד. ואני לא הולכת למיון לבד.
ביום חמישי מצאנו זמן שבן הזוג לא עבד בו, והלכנו למיון של תל השומר.
איזה חמודים.
הכי חמוד – אנדריי, קצת דומה למיקיאגי בצעירותו. ומי לא אוהבת את מיקיאגי?
אנדריי החמוד אמר – המוגלובין 7. זה רע מאוד. נקרא לכירורג.
הכירורגית היפה אמרה: צריך להכניס לך זונדה לקיבה, לראות אם אין משם דימום. והלכה במהירות האור.
זונדה? אאאההה!!!! זה הדבר הזה שמענים בו אסירים בטחוניים ששובתים רעב? לא רוצה! מה עם לפרוסקופיה, אנדרוסקופיה, כל המכשירים המשוכללים והזעירים שהמצאתם לבדיקות מתוחכמות?
אנדריי אמר בשיא המתיקות ובאיום מרומז- תראי, זה לא נעים, אבל מניסיון, אם משתפים פעולה, זה הולך די חלק.
כן, את הקוד הזה "לא נעים", אני כבר מכירה!
"לא נעים" זה מה שקוראים לקולונוסקופיה!
שיתפתי פעולה. זו לא אשמתי שהזונדה נתקעה באמצע הדרך. בסוף זה נכנס. הייתי עם זה חצי שעה. מבועתת כמו אפרוח שתקעו לו גזר בגרון. אחרי חצי שעה הוציאו ואמרו שהכל בסדר. אלוהים, אני לא רוצה להיות זקנה וחולה לעולם.
תמיד ביקשתי מהבן זוג שאם תהיה שאלה אם להשאיר אותי מחוברת למכונות, אז לא להסס, להשאיר. אני בסך הכל די אוהבת לשכב במיטה ולא לעשות כלום. רק שלא לקחתי בחשבון את הזונדה. תהרגו אותי מיד.
אשפזו אותי.
תל השומר הוא בית חולים מבהיק ויפהפה, במסדרונות שלו. במחלקות, לעומת זאת, זה סיפור אחר. מרגע שאשפזו אותי, הייתי בטוחה שאני לא חוזרת הביתה בלי זיהום אקזוטי. שלא לדבר על הנזק הבלתי הפיך של הזונדה בוושט שלי. (הפיך, הפיך).
כל הצוות מקסים. עבודת קודש. אבל הכל מסריח מחומרי נקיון זולים ומסריחים. והכל נראה מלוכלך.
מפה לשם, מרוב לחץ בעתה ובדיקות פולשניות, לא ממש אכלתי באותו יום, גם שכבתי כמעט בלי לזוז, אז לאט לאט המצב השתפר.
גם לישון בבית חולים אי אפשר בדיוק, אבל את זה אתם כבר יודעים.
למחרת בישרו לי בשמחה שהצליחו לסדר לי קולונוסקופיה נוספת. הידד!
בהתראה כזו, זה אומר: חוקן.
זו בדיקה קצרה, אמר הרופא, אז אין צורך בטשטוש.
זה היה יותר גרוע מהפעם הראשונה.
בסוף פשוט יבבתי, בבקשה די, בבקשה, די.
הכל נמצא תקין.
ביקור רופאים.
פר' גוטמן אומר: שלום, אני פר' גוטמן. הרופאים מספרים לי שהכל נראה טוב ואולי כבר מחר אהיה בבית.
מחר? מה פתאום מחר? בשביל מה אתם צריכים אותי פה? אני יכולה לרקוד סטפס!
פר' גוטמן אומר שאני בטח מבלפת ומבקש ממני לעמוד. מסתבר שלפי הספר, עם המוגלובין כמו שלי אני אמורה להתעלף בכל רגע.
עמדתי והלכתי. מה עם הסטפס? שואל פר' גוטמן. אני מצטערת, האמת היא שגם קודם לא ידעתי לרקוד.
קיבלתי מכתב שחרור.
אני בבית! מתאוששת בקצב מרשים.
אחרי כל הקולונוסקופיות כל מה שנכנס – יוצא תכף ומיד, ולא בטוב. אני מפחדת לאכול בגלל שבמכתב שחרור כתוב, שאם אדמם שוב אצטרך לחזור למיון.
אז אני אוכלת מעט. זזה מעט.
רוצה לספר לכולם שמגיע לי סימפתיה, אבל מה, אני פתטית?
אבל לא מתקשרת לחברות. אני ג'דעית. רק מחכה כמו קולית שהן יתקשרו וישאלו מה קורה, ואז מספרת בנונשלנטיות שחזרתי מאשפוז. הן בהלם מדי בשביל לתמוך. מספרות לי בעליזות על ענייני דיומא והשיחה נגמרת. אי אפשר להאשים אותן. פחות מלהעלות תמונה של הקולונוסקופיה בזמן אמת לפייסבוק, זה לא עובד היום על אנשים.
אבל מה, אני אכתוב פוסט בפייסבוק שדיממתי מהתחת?
חרא!