אני זוכרת לפני ארבע שנים , כאשר רק פתחתי את העסק שלי, קמתי כל בוקר ותהיתי , בייאוש, למה אני לא עיוורת וחירשת. חירשת לשמוע את כל העצות ה"טובות", חירשת לשמוע את הביקורות, את הזלזול את הסרקזם ואת חוסר האמונה שנחת על אוזניי כל יום וכמעט כל שעה. עיוורת לעיוות של הפרצוף על העבודות, לתנועות הזלזול וגם לחבורת הנשים שניגשה אליי באחד הירידים ופשוט התחילו לצחוק ולזרוק את הדברים שלי אחת על השנייה. מעולם לא הרגשתי כל כך נעלבת ומושפלת מול התנהגות כזאת.
עם הזמן ,השנים והניסיון למדתי הרבה על התמודדויות עם המציאות כשאת עצמאית וכשאת מוכנה לפתוח את הלב ולמכור את היצירה שלך. זאת שעמלת עליה ימים ולילות ועכשיו היא עומדת בזכות עצמה. התחושה הזאת שהלב שלך עומד כך חשוף בחוץ כדי לקבל כל מה שיבוא.
לפני כמה שבועות הזמנתי את חברות הקהילה שלי לעשות איתי קפה ולהתייעץ איתי כל מגוון נושאים- החל מכתיבה אותנטית ועד מתכונים למרק אפונה או קשירת מטפחות.
ההיענות נפלאה ויוצא לי לפגוש הרבה עצמאיות. כולן מספרות כמעט אותו סיפור : הייתי לבד עד שהוכחתי את יכולת ההשתכרות שלי.
ואם את נכשלת חס ושלום..? מיד קופצים עלייך כל יודעי הדבר, אלה שטרחו להנמיך אותך מהתחלה, לעזוב אותך לבד, כל אלו פתאום בכישלון המפואר באים כמו זבובים כדי לחוג מעל הראש שלך ולהגיד "אמרתי לך"
אז הנה- מחיאות כפיים לכם. כן אמרתם וכן לא הקשבנו. זה הופך אותי לחסרת יכולת לפרנס את עצמי? להיות בעלת עסק?
עצה ממש טובה שנתתי לעצמי: לעצום עיניים ולאטום אוזניים. להתעקש לא לשמוע את הספקות ולא לראות את הזלזול. הרבה אנשים נחתכו מחיי כי בדיוק בנקודה שהייתי צריכה תמיכה הם לא היו שם לתת אותה ואפילו הסבירו לי בפירוט רב למה אני הולכת להיכשל.
אם הייתי מקשיבה לקמצוץ מהם.. היום לא הייתן נהנות מהיצירה שלי. אם הייתי מקשיבה להם הייתי עוד אישה ממורמרת עם תלוש משכורת.
אני מודה כל בוקר שזכיתי לעסוק ולהתפרנס מהיצירה שלי, מודה על הזכות לעודד נשים עצמאיות לפרוץ קדימה, מודה על הזכות לשתף פעולה עם נשים כמוני- עיוורות וחירשות לכל המסביב. כאלה שמתרכזות רק בטוב שיש לנו להציע לעולם.
מוזמנות לבקר אותי בעמוד שלי כאן
ואפשר גם לשלוח וואצפ כאן כדי להציע שת"פים מעניינים, לתת רוח גבית, לקבל מילה טובה או להזמין לכוס קפה.
נשיקות,
טל