"אמנות אמיתית נוצרת רק כשאתם מוכנים להביט אל תוך עצמכם בלי הנחות ובלי פחד". במילים חזקות אלה נפתחת ההצגה "עננים" של תאטרון "אנסמבל אספמיה" בבימויה המרגש של דליה שימקו, בכתיבתה הנהדרת של המחזאית הכישרונית דורית יוסיפוף לוין וע"פ הנובלה של יהודית קציר "והעננים נוסעים נוסעים".
מתי באמת הבטתם בעצמכם עמוק עמוק בפנים, כל כך עמוק עד שנגעתם בנפש? האם עשיתם זאת בכלל בזמן מסויים בחייכם או שפרק זה מחכה לכם אי שם בעתיד וכרגע הנוחות מכסה על הייאוש? ואולי בכלל אין ייאוש וזה רק נדמה לכם?
תמרה, אותה משחקת השחקנית הענוגה מאיה גסנר, גיבורת ההצגה, מתבוננת על עצמה מהצד. לכאורה יש לה הכל ובעצם היא מרגישה שאין לה כלום.
היא מתגוררת בתל אביב, נשואה לבעל אוהב, יש לה ילדה, היא ציירת ומגשימה את עצמה מבחינה מקצועית, יוצרת ומציגה בתערוכות את עבודותיה וזוכה להכרה. ובכל זאת ואולי בשל כך, נקלעת למשבר גיל הידוע בשם משבר אמצע החיים.
כשהיא מרגישה מנותקת ממשפחתה ומחייה היא נוסעת לחיפה לבקר את דודתה רות, הדודה שתמיד הייתה ונמצאת שם בשבילה, שמעודדת, מעריכה, מפרגנת ומאמינה בה.
דודה רות, השחקנית רחל דובסון הנהדרת, היא עוגן. אמה של תמרה נפטרה מסרטן ודודתה היא עוגן של שפיות המחזיר את תמרה אל מחוזות ילדותה הבטוחה ואל נערותה מלאת האומץ, החיות והתשוקה.
תמרה, המתבוננת בדודתה המבוגרת שזקנה קפצה עליה והיא מתייסרת בכאבי גיל ונפשה רוצה כבר למות, נזכרת ביואל, המרצה שלה לאמנות, המבוגר ממנה בכעשרים שנה. איך התאהבה בו עד כלות כנערה צעירה וחלמה עליו בכל הזדמנות ובעצם לא הפסיקה לאהוב אותו מעולם.
היא נזכרת איך בתמימות ובאומץ נעורים השליכה עצמה עליו והוא, שחשב עצמו לבעל מוסר וערכים, איש משפחה למופת, נכנע לה ולא יכול היה לעמוד בפני קסמה.
בסערת הרגשות בה היא נתונה כעת היא מגיעה אליו לביקור בביתו, נזכרת ומשחזרת יחד איתו את פגישותיהם ואת כאבי האהבה שחוו, היא מצידה, כנערה, שהתאכזבה אז מאוד לגלות שהוא בעצם ממשיך את חייו עם משפחתו וילדיו, והוא, כאיש בוגר שעבר כבר משהו בחיים והתאהב בתמימות נעוריה.
שרון אלכסנדר הוא יואל, המורה, המרצה לאמנות, משכנע כל כך במשחקו הנוגה, נוגע, כובש, אבוד ואמיתי של אדם, אומן, שבשל סערת האהבה איבד בעצם הכל, את אהובתו הצעירה, את אשתו שלא סלחה על הבגידה ואת עבודתו.
תמרה הבוגרת אל מול תמרה הצעירה, אותה מגלמת בחינניות רבה גיל יפרח הנערית, דמויות מקבילות אשר במשך כל ההצגה משחקות בדואט תואם כמראה, משחק רגיש ומשכנע של נערה צעירה הצומחת לאשה ובמקביל אשה בשלה החוזרת לנבכי נשמתה של הבחורה הצעירה שהייתה ובכך גורמות לקהל ובעיקר לצד הנשי שבו להרהר על הבחירות שאנו עושים בחיים והאם הן מתאימות לנו ומצמיחות אותנו או שבעצם גורמות לנו להתכנס בתוך תוכנו ולנבול ככל שעוברות השנים.
בחירות כמו נישואים, הורות, אמהות, מקצוע וויתור שהובילו אותנו לשבילים בהם אנו צועדים והם בעצם סיפורי החיים שלנו.
ההצגה גורמת לנו להיכנס ולהתכנס עמוק אל תוך הנפש ולהוציא משם את הנער או הנערה בעלי התשוקה ופריחת הנעורים שחווינו והיינו לפני שהחיים הטביעו בנו את חתמם.
שאלות רבות נוספות שעולות בתודעה בזמן הצפייה, מה נכון ומה לא נכון, מה כואב יותר ומה פחות, כמו חברת ילדותה של תמרה, נעמי, השחקנית בעלת הנוכחות שירה עדן, שמטפלת באמה חולת הנפש ואינה רואה את הסוף, לעומת תמרה שאמה נפטרה ממחלה ובעצם נסתיימה ההתמודדות. ומי שאיבד קרוב שנפטר ממחלה קשה יודע שההתמודדות בעצם רק מתחילה ובעצם מכל התמודדות וקושי מתחילה צמיחה מסוימת. צמיחה שמתעצמת וגדלה ואם מנתבים אותה נכון היא הופכת לאמנות של ממש.
לקראת סיום ההצגה מתאחדת תמרה הבוגרת עם דמותה הצעירה, מחבקת אותה ואומרת לה: "רצינו לטרוף את החיים ואת חשבת רק על עצמך", ודמותה הצעירה עונה לה: "ומה רע בזה"? "מותר לחלום, מותר לרצות ומותר לאהוב בתשוקה ובעצמה".
הסצנה עצמתית, מעלה דמעות בעיניים ובעיקר נותנת לנפש דחיפה קלה אך מורגשת, לקום, להעז, לעשות מעשים ולהמשיך את נתיב החיים בתשוקה, באומץ נעורים ובאהבה ללא שום קשר לגיל.
******
"אנסמבל אספניה" בהצגה נפלאה ששוב מראה איך תאטרון משובח לא מאכזב. כתיבת המחזה נפלאה, הבימוי נהדר ומשחק השחקנים משכנע ותשוקתי.
"עננים"
מחזה: דורית יוסיפוף לוין
דרמטורגיה ובימוי: דליה שימקו
ע"פ הנובלה של יהודית קציר "והעננים נוסעים נוסעים"
שחקנים: שרון אלכסנדר, מאיה גסנר, רחל דובסון, גיל יפרח, שירה עדן
מוסיקה: איסר שולמן
תפאורה: דיתי אופק צרפתי
תלבושות: קרין דוד
עיצוב תאורה: זיו וולושין
עיצוב וידאו: יואב בראל
ציירת: נועה סימון
תנועה: עומר שמר
עוזרת במאי: מיטל חורי / דברת אסולין ארצי
*צילומים – אתר אנסמבל אספניה