כשהייתי בתיכון נסעתי עם משלחת בית הספר לביקור בגרמניה, רובו היה מורכב מטיולים וביקורים בערים שונות. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, זה לא היה "טיול שואה" אבל באחד הימים ביקרנו במחנה הריכוז בֶּרגֶן–בֶּלזֶן, אני זוכרת פארק רחב מכוסה במדשאות ובתוך כל הפסטורליות קברי אחים ואנדרטאות לציון הקהילות השונות שנספו שם. הייתי הכי רחוקה נכון לאותו הזמן מהבית שלי, מהארץ שלי ויחד עם זאת כששרנו שם את "התקווה" בנקודת הזמן ההיא הרגשתי הכי יהודיה וישראלית מאשר בכל ימי חיי.
היה אמור להיות פה פוסט ציני כהרגלי, כזה שמדבר על איך זה שלאורך כל ההיסטוריה שלנו (העם היהודי) ניסו להרוג ולהשמיד את כולנו. ולמען האמת לפעמים מתעורר בי הצורך לזרוק איזו פצצה אחת או שתיים ולדלל ולו רק במעט את האוכלוסיה הזו שחיה פה
זה קורה בעיקר כש…
- מישהו בשכונה מתעקש לשמוע מוזיקה בקולי קולות או גרוע מכך לשיר קריוקי במערכת סאונד שלא מביישת הופעות בפארק הירקון עם הבדל קטנטן- הוא ממש לא נשמע כמו Adele
- אני נאלצת לנסוע בתחבורה הציבורית ולשמוע את כל השיחות היותר מדיי אישיות של "חבריי" לנסיעה
- רוצה לצאת ממעלית אבל לא מצליחה כי הגברת מתעקשת להיכנס קודם- איך, איך תיכנסי אם אני לא אצא קודם? ואיך אני אצא אם את חוסמת לי את היציאה??? ואם אנחנו כבר בנושא -במדרגות הנעות- STAND ON THE RIGHT תלמדו משהו מהבריטים for God's sake.
- אני נתקלת בזבל'ה של אנשים מפוזרים בשטחים ציבוריים כמו לדוגמא ליד חדר החשמל הסמוך לבנייני שמשום מה הפך לאנדרטה לזכר הרהיטים שאבד עליהם הכלח
לצערי פרצופו המכוער של הישראלי המצוי מתגלה לי בכל פעם מחדש ומפתיע אותי שוב ושוב, זה קרה לי השבוע כשלא כהרגלי החלטתי להעיר לבחורה צעירה שהוציאה את כלביה לטיול והמשיכה בדרכה מבלי לאסוף את צרכיהם. עשיתי חישוב מושכל ליפני שפתחתי את הפה- בכל זאת אדם מסוג נקבה, מטופחת למדיי עם תיק גב מה שמעיד שמדובר בכל מקרה במישהי צעירה ממני בכמה שנים טובות לפחות ויש לקוות אוהבת כלבים אם יש לה שניים. כל אלו הובילו למסקנה שיש לצפות לשיח עדין, מה הסיכוי שזה ידרדר? אז זהו… שהפה שהיא פתחה עליי היה מסריח הרבה יותר מהקקי של הכלבים שלה.
הסיפור הקטן הזה בא להמשיך לא רק את גישת "על הזין שלי" (סליחה על ההתבטאות) שנראת כאילו הפכה לגיטימית. מה אכפת לה ממני, אני רק עוד מישהי שגרה בבניין ממול, היא לא חייבת לי כלום, גם לא נימוס אלמנטרי.
הילדים שלי שלומדים עכשיו בבית הספר על מאורעות יום השואה שואלים אותי כל הזמן שאלות בנושא ובעיקר איך זה שאף אחד לא התערב. אני מנסה להסביר שאנשים בדרך כלל דואגים קודם כל לעצמם (אחרי הכול הערתי למישהי בגינה הציבורית והיא כמעט אכלה אותי, מי יודע מה היתה עושה אם הייתי מעירה על משהו שקורה בחצר הפרטית שלה, בפעם הבאה אחשוב עוד 10 פעמים ליפני שאבחר להגיד משהו) ורק אח"כ דואגים לזר אם בכלל. אני מסבירה שלצערי גם היום מתרחשים בעולם דברים נוראיים שיודעים עליהם אבל לא ממהרים להתערב. ההסברים שלי אינם מצדיקים חס וחלילה את מה שקרה אז ואת הזוועות ההן העולות על כל דימיון שנרקמו והוצאו לפועל ע"י מוחות מעוותים. השיח הזה סביב מה שקרה אז גורם לי לחשוב על חוסר האכפתיות שיש לנו האחד כלפי השני היום ובעיקר כלפי מישהו ששונה מאיתנו בהרגליו או בדעותיו ואני לא מדברת רק על היחס שלנו ל"אחרים" אני מדברת על כאן ביננו. תמיד שמדברים על תהליך השלום או יותר נכון על זה שהוא מת אני שואלת בכנות וגם את עצמי איך נחיה בשלום עם עמים אחרים שמוגדרים by default כאויבנו אם אנחנו בקושי מסוגלים לחיות בשלום האחד עם השני?
בכל חג שלנו חוזרת הבדיחה הידועה- ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, יאללה אוכל. אני בטוחה שאנחנו לא העם היחיד שנרדף, ההיסטוריה מצביעה שתמיד טבחו במישהו כזה או אחר, ההיסטוריה גם מראה שאיכשהו תמיד מישהו אחר הקשיב ללבו והושיט יד לעזרה. הגדולה שלנו היא שמהנורא הזה שחווינו בעבר אנחנו חוגגים את עצם קיומנו עד היום. אני מקווה שנמשיך לחגוג עוד הרבה שנים הלאה ולא רק את הישרדותנו אלא גם את החמלה הנתינה ואהבה שהביאנו עד היום