האם לקוח החלומות שלי יגיע או יגע בחלום? דברים שחשבתי שיקרו לי עם הגיעי לעצמאות עסקית
מאיפה מתחילים
חיפוש מהיר בגוגל למונח "לקוח חלומות" עם או בלי ה – מגלה לי שיש מעל 2,000,000 תוצאות. חיפוש קצת יותר ממוקד מביא אותי לקצת פחות מ 2 מיליון תוצאות. רפרפתי על התוצאות בעמודים הראשונים ומצאתי שם בעיקר מדריכים עסקיים שילמדו כיצד לייצר את לקוח החלומות או היכן למצוא ומה עלינו לעשות כדי לפתות אותו להישאר לקוח. המשכתי לעמודים הבאים והגעתי עד לזנזיבר. סוג של חלום, אפשר לומר. בדרך בדקתי מה נותנות התוצאות בתמונות ובסרטונים וגם כאן הגעתי למחוזות מעניינים. אחד מהם הוא ספרו של אורי אורבך, ז"ל, מתקן החלומות. נראה לי מעניין אז הקלקתי והחכמתי ובעיקר נהניתי. מהסיפור, כמובן ובעיקר מהמסר. הרבה סרטוני הדרכה שאת חלקם פגשתי בתוצאות הראשונות.
לפני שמונה שנים ישבתי וחלמתי על מה שעלה במוחי שנה קודם לכן. מיזם לשיווק והפצה של סרטים דוקומנטרים למפגשים בכל רחבי הארץ. הגדרתי ובדקתי וידעתי היטב שאין כאלו הרבה בנמצא ושהעם זקוק לפונקציה הזו. איך ידעתי? פשוט – כי עבדתי בתחום רק ממגדל השן ואחרי תקופה לא קצרה ירדתי אל השטח ופגשתי את כל היוצרים שעושים כאן מאות סרטים נהדרים בכל שנה וכמעט לא יודעים שיש להם ביד או על המדף מוצר בלתי מתכלה.
חלומות גדולים – חששות ענקיים
נכון שחששתי מאוד ולא הכרתי מעולם את עולם העצמאים ולכן ישבתי וכתבתי את החזון. הצלחתי במעט להסיר חלק מהדאגות והתחלתי להבין שאני בכיוון נכון. החזון שלי קבע בין היתר, שאת העלויות אני מסבסדת וכך בלי להרגיש נגעתי גם בתחום גיוס הכספים. מאחר והכרתי היטב את הנפשות הפועלות בתחום ובשנה שבה עבדתי עם היוצרים בשטח גיליתי היכן שמורים כספים רבים – הצלחתי להציג מודל תמחור שנראה היטב לכל הצדדים. עוד קבע החזון שהסרט והיוצר שלו מגיעים לכל מקום עם גם אם צריך לנסוע לצפון הרחוק או לערבה וגם אם בקהל ישבו רק 20 אנשים. את הדגש שמתי על התאמת התוכן לקהל.
בתקופה הזו של חיי ושל חיי המיזם שלי עדיין לא ידעתי להגדיר מה החלום הגדול או מיהו לקוח החלומות שלי. מה שכן ידעתי הוא שעלי לשווק לא רק את המפגשים שלי אלא בעיקר את עצמי כמי שמציעה את התכנים. בזמן הזה של לפני 8 שנים הכול נראה לי אפשרי ונכון ועם הזמן הבנתי שיש לי לקוחות משני הצדדים והתחלתי להגדיר אותם ולעבוד על שביעות הרצון שלהם. למדתי בכל בוקר עוד נדבך חשוב על מתן שירות והשתדלתי ליישם. מבלי שהרגשתי נחת אצלי לקוח החלומות. בתחילה נבהלתי ולא הצלחתי להירדם בלילות. הוא נראה לי מאיים ולא ממש הבנתי מה עושים איתו. הטלפונים לא פסקו, על חלקם הצלחתי לענות רק לאחר יומיים. העבודה זרמה בקצב מסחרר בעקבות הטלפונים. נלחצתי שאיני מספיקה לשווק את העסק כמו שלימדו אותי שאני חייבת אך לא היה לי זמן להצטער על כך. כשכבר הרגשתי שאני מפתחת מיומנות שחייה בים החדש הזה הבנתי שאין צורך לשווק באופן הקלאסי מאחר וכוחות ה"מפה לאוזן" עובדים הרבה יותר טוב מכל כוח אחר בעולם. כך חלפו להן 4 שנים שבהן אני כמעט ולא מחפשת לקוחות כי הם מגיעים אלי לבד וכמעט שהתרגלתי לא להתאמץ בתחום זה.
בוקר טוב מציאות
קיץ 2014 הגיע ואיתו המציאות הרעה שנקלענו אליה. מלחמה מעל הראש ומתחת לרגליים. מלחמה שנמשכה יותר מידי זמן ועם מעט מאוד מטרות. בסופה הגיעה הדרישה לחזור לשגרה. פשוטו כמשמעו. סוף המלחמה אצלי היה הרבה יותר גדול ממה שנאמר בחדשות. הסתבר לי שבזמן שנורו כאן אלפי טילים ופוצצו כאן עשרות מנהרות – לקוח החלומות שלי עלה על מטוס ונעלם בין המזוודות. כספי הסבסוד, כך הודיעו לי כל הגופים שמהם גייסתי אותם – הסתיימו, פרסונות התחלפו ובעצם הסבירו לי במילים פשוטות שמעכשיו הם יכולים לבד. מפח הנפש היה כפול ומכופל. נאלצתי לחשב מסלול מחדש. שקעתי במחשבות על לקוחות חלומות נוספים ולא הפסקתי לחפש את ההוא שבמקרה הגיע ואז עזב בלי שידעתי. לעיתים נדמה לי שאני כמעט לידו ויכולה להרגיש שהוא היה כאן הרגע, ניסיתי להשתמש בלוכד לקוח החלומות אך הוא הצליח לחמוק.
היום, 4 שנים לאחר שהתחלתי להתאושש מהיעלמותו, אני מבינה שאת לקוח החלומות שלי כבר פגשתי. נכון, הוא הגיע ונעלם במפתיע. בשני המקרים תפס אותי לא מוכנה. מה שעוד אני מבינה היום הוא שלקוח חלומות יכול להגיע בכל רגע ועליי להיות ערוכה לזה. את הדלת אני משאירה לו פתוחה בכל רגע. הוא כבר יודע מהיכן להיכנס ואני בטח כבר אבין שהוא כאן. אני לא אהיה עסוקה בלהשאיר אותו, אלא דווקא אשתדל להנעים לו את הזמן במחיצתי. אתן לו את השרות הטוב ביותר שלמדתי לתת. לא אחפש לשנות את החזון שלשמחתי נשאר כפי שנכתב בפעם הראשונה. לקוח החלומות ישאר כשטוב לו, וכשירגיש שעליו לעזוב הוא יעזוב בלי לומר מילה. הוא יגיע כשהחלום שלי יגע בו.
"אם תראו הכול בפשטות וביושר
תתקנו לעצמכם כל חלום באושר
ועל כן כעת, תסתדרו בעצמכם,
ומי יתן ויתגשמו כל חלומותיכם"
מתוך "מתקן החלומות" מאת אורי אורבך ז"ל