ורה היא אישה גבוהה, כבת 65. שיערה שחור שזור בכסף, ובעיניה חיוך תמידי.
קשה לדעת שמאחורי פנים מאירות אלו, מסתתר עצב גדול.
בפעם הראשונה שבאה לספרייה, שאלה אותי על ספרים בנושא שכול,
ואני, קצת סקרנית ואמפתית, שאלתי האם זה נוגע למישהו קרוב לה.
היא פרצה בבכי, ואני נבהלתי.
למה אני צריכה לדחוף את האף למקומות לא לי.
"זו הבת שלי שנפטרה".
הרגשתי צביטה נוראה.
"היא הייתה חולה. היא הייתה מאוד מפוכחת ונפרדה בדרכה מכולם וגם הכינה את בני המשפחה לחיים אחר כך, אבל זה עדיין כל כך קשה לי. רק חודשיים עברו וזה עדיין בלתי נתפס".
יש זוג קוראים בספרייה שכל יומיים מתגרשים. הם מגיעים בנפרד, וכל אחד מספר לי כמה בלתי נסבל הוא השני, כמה קשה יחד ומדוע זה בלתי אפשרי להיפרד, ואני בתווך, "מגשרת" לכאורה, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה להנהן באהדה ורחמים לאומלל/ה.
אנשים רוצים שיקשיבו להם. שמישהו יעצור לרגע, יטה אוזן ובאמת ישמע מה יש להם לומר. לא לכל אחד יש את הלוקסוס של "המקשיב הפרטי", ולשם כך נועדו כל אלה שנוגעים באנשים ובעיקר בראש שלהם.
אצל הספר/ית נפתחים הסכרים ונוצר עולם אינטימי בין המספר והמסופר, אלא שכאן המסופר הוא בד"כ המספר. דבר דומה קורה במפגש עם קוסמטיקאית.
בנוסף להיותי ספרנית, אני גם כובענית ויש לי סטודיו לעיצוב כובעים.
במהלך שנות עבודתי גיליתי, שכאשר מניחים לאישה כובע על ראש, מתרחשים בו זמנית מספר מהלכים רגשיים. הרבה רגשות צפים ועולים.
או שזו הילדה הקטנה שבכל אישה, הרוצה תמיד להיות מלכת אסתר, והיא מזדקפת ועיניה נוצצות כאשר ה"כתר" מונח על ראשה, או שלהפך, היא מנסה להסתתר מאחורי הכובע, והוא אמור לספק לה מחסה או הגנה. הלב נפתח וקירות הסטודיו ספוגים סיפורים אינטימיים.
ואולי גם הספרייה, כמקום של פסק זמן מן החיים שם בחוץ, ובעיקר כשמחפשים בה תכנים שיכולים לתת מענה למצוקות הנפש, מאפשרת רגעים קטנים ואינטימיים של שיתוף, וזאת בתנאי כמובן, שיש מי שיקשיב.