יצא לכן לחשוב פעם על הסנדלר היחף? למה בעצם הוא הולך יחף כל הזמן? זה נשמע כל כך מוזר שמישהו שיכול להכין לעצמו את הנעליים – לא פשוט ניגש ומכין לעצמו זוג נעליים ומפסיק להסתובב יחף בכל מקום. אז היום אני רוצה לכתוב לכן קצת על עצמי, סנדלרית יחפה (בחלק מהדברים) בעצמי, ואולי זה יעזור גם לכן להבין את המצב האירוני הזה של סנדלרים יחפים.
כבר כמה שנים (כמעט עשור, לדעתי) שאני מרגישה שהתפקיד שלי בחיים של אנשים הוא תמיכה רגשית או ליתר דיוק – התעסקות ברגש על כל צדדיו ופניו. התפקיד הזה הוא לא מוגדר רק ללקוחות שלי בהנחיית הורים או ביעוץ העסקי. התפקיד הזה הוא שלי גם מול המשפחה הקרובה והרחוקה שלי, מול חברים וחברות, ואפילו אנשים אקראיים שאני מידיי פעם נתקלת בהם פנים אל פנים או און ליין. לא פעם יצא לי "לאמץ" חברה לתקופת זמן מסויימת כשבה הרגשתי שאני יכולה להועיל לה מהפן הזה, וכשהיא הרגישה טוב יותר, באופן טבעי היחסים התרופפו משני הצדדים.
וככה יצא שלא משנה מה, אני יודעת שאני צריכה להיות "חזקה". טוב, "צריכה" זו אולי מילה קצת קשה, אז אפשר לומר שאני מרגישה צורך להיות חזקה, שזה משהו שאני מרגישה שאולי אני יכולה לתת טוב יותר מכל הסובבים אותי. ולצד החוזק הזה, ישנה כמובן הרגישות לסביבה. אני תמיד עירנית. תמיד מרגישה מתי ואיפה כדאי לתת כתף, מתי להקשיב, מתי לשתוק ולחבק ומתי לתת עיצה טובה או לנער לצאת מזה.
שלא תבינו לא נכון… אני אוהבת את התפקיד הזה, אני בחרתי בו. הרי יכולתי בקלות לבחור שלא להתערב, לומר שזה לא ענייני ולהמשיך הלאה, אבל אני אוהבת את זה. אני לפעמים מרגישה אפילו שאני קצת "מחפשת" את זה. יעוד, כמו שאמרתי.
לפני כמה שנים (שנתיים וחצי, אני חושבת) דודה שלי נפטרה. היא הייתה האדם הראשון הקרוב שאיבדתי בחיי הבוגרים. זה לא שהיינו בקשר יום-יומי, אבל היא הייתה מספיק קרובה כדי שאעזוב הכל ואלך להיות שם עם אמא שלי ועם המשפחה המורחבת. כל היום השתדלתי להיות "חזקה", אבל אתן יודעות איך זה (אני מניחה..) – יום של הלוויה הוא יום קשה ואינטנסיבי נפשית.
אחרי יום ארוך כזה סביב אבל ועצב, הגעתי הביתה, לבעלי ולבתי הבכורה שהייתה אז רק בת שנה וקצת (אולי זה היה לפני שלוש וחצי שנים?) וחשבתי שכבר השעה מאוחרת מספיק והיא ישנה. אבל לא, בעלי לא הצליח להרדים אותה ואני הלכתי להיות איתה לבד בחדר, בחושך.
בשלב הזה רצינו כבר להרגיל אותה להרדם במיטה שלה, אבל באותו היום, לא התחשק לי להניח אותה. וככה ישבתי איתה, בשקט, בחדר החשוך. היא, לשם שינוי, לא הייתה מלאת מרץ וצחוק, אלא רק שכבה בזרועות שלי בשלווה. חיבקתי אותה, הסתכלתי עליה, ובתוך החושך הזה פתאום כל העומס של היום הזה יצא. החיבוק הזה ליצור המתוק שהיה לי בזרועות בשילוב עם החושך פשוט עזר לי לפרוק, לעכל, ולתת לעצמי את מה שהחזקתי בפנים לאורך כל היום.
לפני חודשיים וחצי (בערך) אבא שלי נפטר. גם שם, למרות שכמובן לא יכולתי להיות חזקה באותה המידה – השתדלתי להיות חזקה. אני יודעת, זה מטופש. אף אחד לא מצפה ממני להיות חזקה במצב הזה. ובכל זאת, זה פשוט קרה. כי כשאני רואה מסביבי שזקוקים לקצת יותר תמיכה, אני משתדלת להיות שם עד כמה שאני יכולה.
אחרי השבעה, הגיעה הקורונה, ואת הזמן שרציתי (סוף סוף !) לתת לעצמי, לא יכולתי לתת. הייתי בבית עם שתי הילדות והמון המון עומס מכל הבחינות.
שבוע שעבר הן חזרו לגנים, ואחרי שבוע וחצי של "בידוד" מאמא שלי, החלטתי שהגיע הזמן שהן יפגשו כי זה כבר מספיק בטוח. אז הלכנו והיינו שם וכולם נורא נהנו. ואז פתאום כשחזרנו, הבכורה שלי, המדהימה שלי, פתאום נזכרה בסבא שנפטר. היא הבינה שהיא לא תראה אותו יותר, כאילו הקורונה הפריעה גם לה לעכל את מה שקרה. היא ביקשה לראות תמונה, ראינו אותה ביחד, ואז היא אמרה לי בפשטות שהיא עצובה. והנה היינו שוב, אני והיא, מחובקות בשקט ומזילות דמעה. מעכלות ביחד.
ומה הקשר של כל זה לסנדלרים יחפים, אתן שואלות?
אני, שתמיד שם לתמוך רגשית, שיודעת שצריך לקחת את הזמן, שצריך לתת לרגש לשהות ואז לשחרר אותו, שיודעת כמה חשוב לדבר על זה… דווקא אני, פשוט לא תמיד מצליחה לעשות את זה לבד. כי ככה זה סנדלרים, מרוב שכל היום הם מתעסקים ברגליים של אחרים, הם לא תמיד זוכרים לשים לב לרגליים של עצמם. אולי אם רק הייתה שם איזו מראה קטנה שמשקפת להם את מה שחסר – הם היו זוכרים לדאוג גם לעצמם והיו הולכים קצת פחות יחפים.