בער בי הצורך לכתוב. בעיקר לעצמי מודה, אם כדי לפרוק, אם כדי לחדד, אם כדי פשוט להעביר לדף את כל מיליון המחשבות שמתרוצצות בראש שלי חסרות מנוחה בימים האחרונים.
יותר משנתיים עברו, ובמשך הזמן הזה היו שני בחורים שהצליחו להזיז אצלי משהו בלב, רק שניים. אתה השני. משהו באנרגיות, בחיבור, בחיוך. משהו שם הצליח להושיט יד ולמחוץ לי משהו בלב. והאמת שאני לא בטוחה שזה נעים לי. חשבתי שכן, ואני מספרת לעצמי מאז שנפגשנו איזה כיף זה שלא איבדתי את היכולת להרגיש, שיש מישהו שם בחוץ שמצליח לגרום לי להתרגש, לרצות, להתעקש, לשים את האגו שלי בצד. ועוד אני מספרת לעצמי שלא משנה מה יקרה או לא יקרה ואם יקרה בינינו אני לוקחת בשתי ידיים את מה שאני יכולה לקחת מהסיפור הזה. אני מנסה להיות פתוחה, להיות פגיעה, לתת לעצמי לתת ולהרגיש והאמת שזה עושה לי לא טוב. זה בעיקר מוביל לזה שאני חייבת להשתיק את המחשבות שלי כי הן לא מפסיקות להתרוצץ בקדחתנות אין קץ ולהטריד את מנוחתי. אני לא ישנה טוב, אני מתוסכלת, אני בפחדים איומים ואני במלחמת התשה שאני בתחושה שאני הולכת להפסיד בה.
הלוואי וזה היה יכול להיות אחרת, אני כל כך רוצה שיקרה משהו טוב בינינו שאני כבר לא רוצה שיקרה כלום. הפרדוקס הזה גומר אותי. אני לא מפסיקה לחשוב על מה אומר כל דבר, אם שלחת או לא שלחת הודעה, התקשרת או קבעת איתי, שאלת או התעניינת או שלא. אני שואלת את עצמי איזה נפח אני תופסת במחשבות שלך ביומיום, כשאני יודעת שאצלי אתה תופס כמעט כל שביב מחשבה או תחילתה.
ואתה יודע מה, אני כבר לא בטוחה כמה זה אתה, או מה שאתה מייצג עבורי. אני מרגישה שאני הולכת על קרח דק, בתחילת עונת האביב, ואין לי הרבה סיכויים להצליח לחצות אותו מבלי שישבר, ואני לא מצליחה להתרגש מהדרך, אלא להיות אפופת חששות כל הזמן. זה עושה לי רע, עד כדי כך שפשוט בא לי לעשות אחורה פנה ולבחור בשביל אחר, מפחיד פחות, לא על הקרח, או לפחות בעונה אחרת.
אני צריכה שתרצה לאהוב אותי, שתגיד מילים מלטפות ותיגע, שתחבק בלילה ותרצה שנהיה אחד. זה קרה בהתחלה. ואז נעלם. ואני נעלמתי יחד עם זה.
אני רוצה לעוף איתך, אבל חייבת שתחזיק לי את היד, אחרת אני מאבדת כיוון, זקוקה לליווי צמוד. לא יודעת אם אתה שם, לא יודעת אם בגללי, או בגללך, או בגלל הנסיבות. עזבת את היד וחוסר הביטחון המשווע לי מיד תפס לי את היד במקומך, והוא לא מרפה ממני, ולא נותן לי לעוף, מכביד עליי.
אני לא יודעת איך עושים את זה אחרת. אני מנסה להיות קשובה לעצמי, ופחות להיות מופעלת על ידי הצד השני, מאד רוצה להיות שם, ומאמינה שמדובר בדינאמיקה בין אנשים, אבל לא מצליחה להוביל את הדבר הזה, בעיקר כי אני מתה מפחד. מתה מפחד שאתה לא סגור על עצמך, שאתה לא רואה אותי כמו שאני רואה אותך. ואיך זה יכול להיות שאני מרגישה את כל הרגשות האלה אחרי שבוע שאני בקושי מכירה אותך? האם התאהבתי באיזה רעיון שבניתי לעצמי בראש או שאתה באמת הרעיון הזה? הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך אבודה. כל כך רוצה, שזה כבר גדול עליי, ואני מרגישה שאולי הדבר הנכון לי ביותר הוא להניח לזה.
מרגישה שבורה.
מחפשת אור בקצה המנהרה שינחה אותי לאן ללכת, כי לאן שאני לא פונה כרגע הכול מרגיש לי באפלה. אני מגששת, לא מצליחה למצוא את הדרך אליך, או בעיקר את הדרך אליי. הלכתי לאיבוד לעצמי, הלוואי והיית שם מלווה אותי בדרך. מבטיחה ללוות אותך בחזרה.
___________________________
אתה עדיין במחשבות שלי
והאמת שכתבתי לך (או לעצמי, עוד לא סגורה על זה) לפני שבוע וחצי בערך (כשעוד היית בתמונה)
אבל עכשיו התוכן אחר
פעמיים ביום (לפחות) אני נתקלת במברשת השיניים שלך בכוס שבמקלחת
ואני מנסה להבין את הפער הזה, את הפער בין הבחירה שלך להשאיר פה דברים, לרצות לחלוק איתי שמיכת יחיד ושזה הרגיש לך מוזר שאני לא לידך לבין הניתוק, הצעדים שלקחת אחורה וחוסר הרצון שלך לראות אותי. יש לי כמה הסברים לזה, אבל האמת שזה לא משנה, קודם כל כי ההסבר הוא שלך ולא שלי, ושנית כי זה כנראה קצת חסר משמעות בשורה התחתונה
אני בעיקר רוצה להגיד לך תודה
תודה על זה שהזכרת לי שהיכולת להתרגש ממישהו עדיין שם, שאני מסוגלת לפנות את עצמי לטובת זוגיות, שאני מוכנה לשים את האגו שלי בצד ולהתמסר. כבר חששתי ששכחתי
בשנתיים וחצי האחרונות היו שני בחורים שהצליחו להזיז לי משהו בלב, אתה היית השני, שזה הזוי אני יודעת, כי אני לא מכירה אותך בכלל. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי אבל משהו בחיבור, בחיוך, במבט, במגע.. משהו שם הצליח לחדור אליי
אני מתבאסת על זה שזה לא הדדי, מאד, אבל כנראה שזה שיעור חשוב בשבילי, אני עוד לומדת מה שזה אמור להגיד לי
אני לא יודעת לאן זה היה הולך אם היינו ממשיכים, אם אתה היית במקום אחר, או שלחילופין אני הייתי מוכנה להכיל את האמביוולנטיות שלך. אני רק יודעת שאם היית מסוגל לתת לי קצת יותר הייתי מוכנה לקחת
אני לא מצפה לתגובה ממך (למרות שזה יכול להיות נחמד, אני חושבת..) בעיקר רציתי לשתף. רציתי שתדע שלמרות שלא היית הרבה, היית משמעותי עבורי
הלוואי והיית יכול להסתנכרן איתי, ואני איתך