תמיד כשילד בא הביתה ומספר שהציקו לו זה לא נעים.
אבל כשהילד הזה הוא הילד שאת יודעת שגם כך קשה לו, שלא רק שהוא מתמודד עם מנוע פנימי שגורם לו להגיב בכמה דציבלים יותר מכל ילד אחר, לדברים שנראים כמו פיס אוף קייק, הוא גם מתמודד עם זה שהחבר'ה ממש ממש רוצים לראות את ההצגה שלו. ונהנים להביא אותו לשם.
כשזה קורה, זה לוקח אותך למקומות אחרים לגמרי.
ואז, כשהלב שלך בפנים נעשה חידודים חידודים, את לובשת בכוחות אחרונים את החליפה של האיומים ומשדרת שלווה מדומה.
ואחרי שאת אומרת לו שזה כלום וצריך ללמוד להבליג ושאולי הם לא התכוונו ובכל מקרה הבעיה אצלם.
ואחרי שאת מרגיעה אותו עם ארטיק שווה ותוכנית שהוא אוהב,
אחרי שהתקשרת לכל המורים והצוות הרלבנטי בבית הספר והצלחת לדבר עם אחד מהם…
את הולכת הצידה ובוכה את נשמתך. ולא מאמינה בעצמך בדברים שאמרת לו כשאת יודעת מצויין שאנשים מבוגרים מגיבים לפעמים גרוע יותר.
ואת בעיקר חסרת אונים. כי אין מטה קסם שמשנה ילדים והופך אותם לאחרים. לרגועים וזורמים ואהובים על כולם. ואת יודעת כמה הילד שלך הוא ילד קסם אבל הוא זקוק לעזרה וחמלה. ואת עם חליפת האיומים והלב המרוסק נמצאת שם כל הזמן לדאוג שיקבל אותה.
אחרי כל זה את יודעת שאת במסע לא נגמר שיש בו דילמות אינסופיות. ואת יודעת שכל יום קמים למאבק ואין תרופת פלא. ושאת חייבת ללבוש את השריון. ואלי שבשמיים על איזה שריון מדובר. הרי נולדתי בעצמי כמעט בלי עור…
ומתוך כל זה את צריכה להחליט,
לפנות למורה או לא לפנות – כי אולי זה מוגזם, כי אולי היא תאמר שבכלל הוא אשם, אולי זה סתם יסמן אותו, כי אולי אצא סתם אחת שעושה עניין, כי אולי פשוט לא יתייחסו, ואולי כן..
לדבר על זה או לא לדבר – כי אולי אפגע בו, אולי הוא יתוייג, אולי יאמרו שהוא הבעייתי אבל אולי רק אולי יעזרו לו יזמינו אותו יותר, ינסו לעזור,
ללחוץ להזמין חברים או לא ללחוץ, ואם כן ללבוש שוב את השריון למקרה שכולם שוב במקרה לא יוכלו.
לתת לו להתמודד, עד כמה, לשחרר או לעטוף, לעטוף או לשחרר , באיזה מינון..
וגם כשמתייעצים עם אנשי מקצוע, בסוף זו את שם. שצריכה להחליט. ולבצע ולספוג ולתמוך. די לבד.
וכמה קשה להיות בכוננות מתמדת. כשכבר חשבת שאפשר להוריד הילוך דווקא אז מגיעה אזעקת אמת.
זה המסע שלנו. ויש בו גם המון טוב ואור. אבל לפעמים קשה יותר.
אני מאחוריך ילד שלי. לחבק ולדבר ולדברר אותך. וגם לתת לך להתמודד לבד במעין איזון עדין שכזה כמו הליכה תמידית על חבל דק, הולכים ועוצרים ומייצבים וממשיכים.
אז התייצבנו. והמשכנו.