מיריק שניר כתבה, בכשרון רב ובחריזה המאפיינת את כתיבתה, את ספר הילדים "יש ים בירושלים". חשבתי על שם הספר כאשר נסעתי למוזיאון לאמנות בפתח תקווה. רצף מילים שהתקשיתי להרגיש כי מתקשרות זו לזו. אגלה כבר בהתחלה את סוף הסיפור – יש מוזיאון בפתח תקווה והא נראה נפלא, מכבד את יצירות האמנות המאוכלסות בתוכו, מכיל את כל הסממנים הארכיטקטוניים המאפיינים מוזיאונים – כניסה רחבת ידיים, תקרות גבוהות, תאורה מותאמת ודלפק מינימלי בכניסה. מגוון תערוכות בעלות תכנים שונים, מגוון אוצרים והמון המון עניין, הזדמנות ללמידה ולחוויה תרבותית נפלאה.
אילו מוזיאון פתח תקווה היה יישות, הייתי מתנצלת בפניו על כל המחשבות והציפיות עימן באתי לסיור בו.
נוהר בן אשר, אוצרת התערוכה "רגשות ובינה מלאכותית" הובילה אותנו בין היצירות, סיפרה אודות האומנים, אודות תהליך היצירה ומשמעויותיה. ההסבר מרתק, מנומק, היא מתארת לעומק ועונה בהרחבה על שאלות הבנה. ביצירות בתערוכה משולבת טכנולוגיה מתקדמת ועם זאת, הצליחה האוצרת למקמם אותן כך שאווירת השקט והאור הייחודית למוזיאון תישמר ולא תופרע ע"י הדיגיטלי, ריבוי אורות צבעוניים, ריצודים וקולות.
זכינו לשמוע ממירי סגל אודות יצירתה המורכבת והמעניינת העוסקת באפשרות פיתוחה של ישות משוכללת מתוך המין האנושי וקיומם של חיים אנושיים על מאדים. דמותו של דייויד בואי מופיעה ומתפוגגת לסירוגין בעשן וברקע מתנגן שירו האלמותי Starman. מירי סגל מאפשרת לקהל מצד אחד להלך במרחב התצוגה ומצד שני, לצפות בקהל המבקרים בסימולציה של חיים על מאדים.
צילום: אלעד שריג
מרתקת עבודתה של רוני קרפיול אשר עוסקת בנושא של בינה מלאכותית ולוחמה ומציגה מעין חדר מלחמה נינוח ורך. מלחמה ללא פיצוצים, התנגשות ודם אלא, בינה מלאכותית אשר יוצרת את המלחמה האפקטיבית ביותר עבור הצבא. כצופה, אני מוצאת את עצמי נעה בין החוויה העולה מהתבוננות ביצירה, לבין מחשבה על יישום במציאות.
כל יצירה מגלה עוד ועוד טכנולוגיה מתקדמת, מחקר שערך כל אמן ודרכים יצירתיות לעסוק באופן בו רגשות אנושיים משתלבים בבינה המלאכותית. זוג האמנים אייל גרוס וערן הדס מאפשרים ביצירתם לראות מקרוב כיצד חושבת בינה מלאכותית.
האפשרות לקחת חלק פעיל ביצירות מוסיפה עניין והופכת את התערוכה כולה לאטרקטיבית יותר עבור משפחות עם ילדים. אני מאד אוהבת להביא ילדים לחללי תצוגה של אמנות, אני חושבת שכל דבר אשר ילדים קולטים מתוך ביקור במוזיאון הינו רווח נקי. עצם העובדה שהם מהלכים בחלל אסתטי, שומרים על השקט הנדרש, מתבוננים בצבעים ובצורות, מתנסים קצת, מקשיבים, קולטים משהו, כל דבר, הוא לטעמי מצויין. החזון ההורי שלי תמיד נגע להרחבת אופקים, הכרת שפה ועולמות ביטוי ואהבתי לחשוף את ילדי מגיל צעיר לאמנות על כל סוגיה.
גילוי נאות, מאז שאינני יכולה "לארוז" אותם, להכניסם למכונית ולנסוע למוזיאון אשר בחרתי מראש, זה קורה פחות. בפעם האחרונה הם התיישבו במרכז מוזיאון מסויים בארץ ובאימפרוביזציה חיה, הודיעו לי ולעוברים והשבים כי זה היה ביקורם האחרון במוזיאון. לפעמים זה חסר לי, אבל זה לפוסט אחר.
המשכנו לתערוכה שאצרה נועם סגל העוסקת בהרחבת הביטוי של "אוסף", המוכר לנו ממוזיאונים, לרעיונות ופעולות אחרות ולכל העולה מעצם הנחתם של דברים בצוותא. מתוכה עברנו לחלל צר בו מוצגות עבודות שהן מחווה שיצרו סטודנטים לאוצרות מבצלאל ליצירות מהאוסף של גדעון אפרת.
צילום: אלעד שריג
לקינוח מפתיע ביותר, צעדנו למבנה נוסף, עלינו במדרגות ונכנסנו לחלל בו נתבקשו ניר מולד ועמוס אלנבוגן לצייר קריקטורות המתייחסות לזמן ולמקום בו הן מצויירות. עברתי לאורך האיורים משתאה, מתמוגגת, צוחקת ונדהמת מהשנינות, מהחשיבה המבריקה ומהביצוע המקסים. הומור מלא חכמה, רעיונות מקוריים ורמיזות אשר מסייעות לקהל להבין את "כוונת המשורר". אנחנו נעים במרחב ובחלל נשמעים קולות צחוק והתמוגגות של הקהל הקורא, המבין והעושה את ההקשר בין יצירות אמנות מוכרות לבין האיזכור לו הן זוכות בחלל.
צילום: אלבום פרטי
מעט לפני פרידה נכנסנו לחלל ובו מיצב אינטראקטיבי קסום המאפשר לצופה להצטלם ולהופיע על גבי המסך כדמות בציור נאיבי וצבעוני של הצייר ישעיהו שיינפלד. בתמונה,אני מצולמת ומצטלמת.
צילום: אלבום פרטי
יצאתי מוקסמת מהיצירתיות של האמנים, מהטכנולוגיה המתקדמת, מהאוצרות עתירות הידע והרעיונות. מגוון של תערוכות המאפשרות חוויה מלמדת, מרחיבה דעת, מרחיבה אופקים ואף אינטראקטיבית. חללי המוזיאון נעימים, ביניהם נפרשת רחבה ריקה המאפשרת עוד קצת שקט וזמן לעכל את כל שראינו. כמה נפלא להתנתק לכמה שעות משאון הכבישים, הטלפונים והמטלות ולצלול לתוך עולם של אמנות, תרבות ואסתטיקה.
מבינה שבהחלט יש מוזיאון לאמנות בפתח תקווה המציע חוויה תרבותית נפלאה לכל המשפחה. קדימה, רוצו.