בשבת האחרונה החלטנו חברותי לריצה ואני להשתתף בריצת הכרת מסלול של מירוץ סובב עמק. המשמעות לקום ב 4:45 בשבת בבוקר , לנסוע 40 דקות ואז להשתתף בריצת הכנה של 21 ק"מ במסלול מעגלי בתנאי שטח. נוף עוצר נשימה ,מזג אויר נעים יחסית וחברה טובה. על פניו נשמע מעולה, ובכל זאת ריצה כזו טומנת בחובה אתגרים להתמודדות. הדבר הראשון לקום מוקדם בבוקר, בכל זאת מדובר על יום שבת, ערב קודם עוד היו אורחים שהלכו רק לקראת 23:00.ואז השעון מצלצל ומה שהכי מתחשק לעשות באותו רגע זה לכבות אותו ולהמשיך לישון, אבל כשקובעים עם החברות שיבואו לאסוף אותי ויחכו בחוץ אי אפשר להבריז. אתגר אחד מאחורינו. נסענו והגענו מתכוננים ויוצאים לדרך וחם ( למרות שרק 6:00 בבוקר) הלחות משפיעה ומזיעים אבל יש מטרה שלשמה באנו אז מתמודדים ואחרי 2 ק"מ ריצה מתחילה עליה נחמדה , רצתי כבר בעליות ועדיין כל פעם שפוגשים אחת כזאת זה מאתגר מחדש שלא נאמר מייאש קמעה אז נושמים עמוק וממשיכים לרוץ, לעיתים יותר לאט ולעיתים בצעדים קטנים ומהירים העיקר לעבור את העליה.
וכך נמשכת לה הדרך עוד קילומטר ועוד קילומטר , עוד עליה ועוד ירידה. כדי להתמודד מסתכלים על הנוף, לפעמים מדברים במהלך הריצה לפעמים מאטים את הקצב לחכות לחברה שרצה איתך ולעיתים מגבירים על מנת לעמוד בקצב שלה, ומנצלים את הזמן למחשבות.
המון מחשבות , תכנונים ורעיונות עולים במהלך הריצה ( כמו למשל הרעיון לפוסט הזה) מעין זמן איכות עם עצמך.
כשרצים יחד זה הופך את העניין ליותר מעניין ויותר קל.
לכל ריצה יש את הקצב שלה שמושפע מאיך קמת בבוקר, מה עבר עליך לפני כן, מה אכלת ואם איזה אנרגיות באת.
אבל בסוף כל ריצה התחושה זהה תחושת אושר , סיפוק והרגשה שעשית זאת. כל תחושות העייפות שהיו כמה שעות לפני כן כשקמת ותחושות התסכול שמתגנבות לעיתים במהלך הדרך מתגמדות ונעלמות לאור תחושת ההצלחה.
וכבר מתכננים את הריצה הבאה.
צילום :מירוץ אייל 2017
ריצה למרחקים ארוכים דומה לתהליך של סידור חלל מבולגן.
כמה פעמים אמרתם לעצמכם שאתם צריכים ורוצים לסדר חדר מסויים בבית ולא הצלחתם להביא את עצמכם לעשות זאת .
בערך כמו כל הפעמים שאמרתם לעצמכם שאתם רוצים להתחיל לעשות ספורט.
גם הלקוחות שלי אומרים את זה לעצמם לא מעט ובכל זאת לא מצליחים לפנות את הזמן ביומן ובאמת לעשות זאת.
כי זה קשה, זה מרתיע, לא יודעים איך להתחיל ולא בטוחים שנצליח ( כמו להתחיל לרוץ), אבל כשקובעים איתי למפגש שבו מסכמים על סידור של חדר מסויים כבר אין דרך חזרה וזה השלב הראשון ( זוכרים שקשה לקום ב 4:45 בבוקר?).
לסדר ביחד עם עוד מישהו זה הרבה יותר קל מאשר לסדר לבד ועדיף עם מישהו שיודע לאן הולכים. במהלך הדרך לעיתים מתייאשים לנוכח הבלגן המתגבר בשלבי המיון ולעיתים זקוקים לעצירה ומנוחה ואני נמצאת שם איתם בקצב שלהם לעיתים מהר ולעיתים לאט . כשלהם המטרה נראית קשה להשגה תפקידי לעודד ולכוון ולהראות שאני יודעת מה עושים ויש טעם בתהליך המפרך ( קצת כמו מאמנת הריצה שלי) .
אותה נחישות שמלווה את הרצים לריצות ארוכות , הסבלנות וההתמדה באים לידי ביטוי בליווי הלקוח המתלבט, המהסס וזה שלא בטוח בעצמו ובמהלך הדרך הוא מגלה שיש לו את היכולת להחליט ואת הכוחות לשחרר חפצים שקודם לכן חשב שלעולם לא יפטר מהם.
ואין מה לומר על התחושות שמציפות אותם בסוף התהליך לנוכח החדר המסודר, ערימות החפצים שנתרמו או נזרקו. האמונה בעצמם וההוכחה שהצליחו, תחושת הסיפוק והתרוממות הרוח מקבילים לאלה שבסיום ריצה .
אז למה אתם מחכים לכו לסדר או לפחות תתחילו לרוץ.
צילום:shutterstock
