בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף ”הארץ“ מאמר מעורר מחשבה עם הכותרת הפרובוקטיבית ”הפרעת קשב אינה מחלה וריטלין אינה תרופה" (ד“ר יעקב אופיר, 29.8.2019).
https://www.haaretz.co.il/family/MAGAZINE-1.7725074
המאמר, שבהחלט אינו קל לקריאה לכל מי שנמצא במערכת החינוך, מפגיש את הקוראים – ובהם הורים רבים – עם דילמה קשה: האם לתת טיפול תרופתי לילדים על מנת לשפר את תפקודם במסגרות החינוכיות, או שמא לותר ולשלם את המחיר.
המאמר העלה בצורה עקיפה כמה נקודות חשובות, שמחייבות דיון מחודש ועמוק במערכת. הדרך בה מתנהל החינוך בישראל, לראייתי אינו מאפשר לקבל את השוני והייחודיות של כל ילד וילדה. העובדה שילדים לומדים בכיתות בנות למעלה מ-30 תלמידים עם מורה אחת, העובדה שלכל שכבת גיל תוכנית אחידה, העובדה שכל תלמיד ותלמידה חייבים ללמוד בישיבה, בזמנים מוקצבים וביכולת בחירה מינימלית – כל אלה מרגיזות, מתסכלות ומייצרות לא-פעם חוסר התאמה של התלמידים למסגרת. והדרך מחוסר התאמה לתסכול, כעס על המערכת וחוסר אונים קצרה מאד. לכן, כל כך הרבה ילדים מקבלים תרופות פסיכאטריות.
לא יתכן ש-15% מהתלמידים הם בעלי הפרעות קשב. לא יתכן שמי שאינו בשורה ייחשב מיידית כמפריע, ”לא מתאים“ או ”לא פנוי ללמידה“.
הגיע הזמן שמערכת החינוך תבין, שהבעיה היא בה ולא בילדים.
אבל
עד שמערכת החינוך תשתנה, עד שישכילו להבין שאפשר גם אחרת, ושיש צורך במגוון דרכי לימוד והעשרה עבור מגוון התלמידות והתלמידים השונים – עד אז, יש למצוא את הדרך לאפשר לילדים שקשה להם במסגרות השונות להעביר שנים משמעותיות, מאפשרות ומטיבות. עד אז צריך לזכור שמענה תרופתי יכול להיות חלק מדרך, אשר תאפשר להם להשתתף באופן מוצלח במערכת החינוך.
לכל ילד וילדה הייחודיות והצרכים שלהם ולכן כל אחד ואחת זקוקים למענה ייחודי עבורם. יש ילדים, שבתוספת לטיפול רגשי, הוראה מותאמת והכלה, זקוקים גם לתמיכה תרופתית על מנת לתפקד.
ואולי חשוב מכל לזכור שלצד הייחודיות של הילדים, גם הורים שונים נמצאים בתמונה. יש הורים שאינם יכולים כלכלית לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ייחודיים (דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, פלורליסטיים וכד‘) – וגם אם ידם משגת, מיעוט בתי הספר ומספר התלמידים הקטן בהם לא תמיד מאפשר את קבלת התלמידים החדשים.
יש הורים שלא רוצים שילדיהם יגיעו למסגרות החינוך המיוחד, ויש הורים שלא יכולים להגיע פעם אחר פעם לגן או לבית הספר, לאסוף את הילד שמטפס על הגדר או לא מפסיק לפטפט. ישנם הורים שנמאס להם שה"מערכת" מתייחסת אליהם כאל הורים מזניחים, ואל ילדיהם כאל ילדים סוג ב' שאינם עומדים בסטנדרט. יש הורים, שמתוך חוסר ברירה, נותנים לילדיהם ריטלין או כל תרופה מומלצת אחרת. כי פשוט אין כרגע דרך אחרת והם לא רוצים שילדיהם יחוו כישלונות או דחיה…
המאמר של ד“ר אופיר חשוב, אך לא מצביע לצערי על המורכבות בה נמצאים ההורים. כולי תקווה שמערכת החינוך כולה – מהשר הממונה ועד הצוותים המקומיים – ישכילו לקרוא אותה, ולא ימהר להפנות הורים לאבחוני קשב וריכוז.
אך יש גם מה לעשות עד אז.
לכם הורים אני ממליצה, בראש ובראשונה, ללכת עם לבכם ועם האינטואיציות שלכם. קבלו את ילדיכם כפי שהם. ראו את החלקים היפים והמיוחדים שבהם. נסו לנהל שיח פתוח ותקשורת טובה עם צוותי החינוך, על מנת למקסם את התנאים הקיימים במסגרת החינוכית לטובת ילדיכם. מצאו דרכים להיטיב עם ילדיכם, ולחזק אותם בשעות שאתם איתם אחרי שעות הגן/בית הספר.
אני כאן עבורכם כדי לסייע למצוא את המקום המתאים ביותר עבור ילדיכם.
מה אתם חשבתם על הכתבה? מה היה הניסיון שלכם עם ריטלין? אשמח לקרוא ולהגיב!
אורנה אביאור "להורים במיוחד“, מלווה ומנחה הורים לילדים במסעם במערכת החינוך