שנאה עצמית, מוות ומה שבינהם
תמונה: אתר pixabay
אני שונאת את עצמי,
תראי איך אני נראית,
פעם אהבתי לרקוד שהייתי קטנה ולא נראיתי כמו עכשיו,
לא מגיע לי לחיות,
אני צריכה כבר למוות,
איך לא הצלחתי?
פעם הבאה אני אצליח.
לפני שנה וחצי התחלתי את ההתמחות שלי בטיפול בתנועה בתוך המחלקה לבריאות הנפש בבית החולים קפלן. באשפוז הפסיכאטרי יש לא מעט מטופלים, חלקם במצבים אקוטיים יותר וחלקם פחות. להיות מטפלת בתנועה במחלקה פסיכאטרית זה לפני כל טיפול לקוות שהקבוצה לא תתפרק, זה לעשות הכל כדי שכן תהיה תנועה בחדר, זה לאפשר למטופלים ערוץ נוסף לריפוי; תנועה דרך חיבור לגוף, זה להכיר אנשים מופלאים ומוכשרים עם סיפורי חיים מורכבים ולרצות לעשות הכל למענם.
אחת המטופלות המורכבות שהכרתי במהלך שנה שעברה ניהלה רומן ארוך שנים עם המוות. הגיעה למחלקה אחרי מספר ניסיונות אובדניים לא פשוטים שהצריכו הרבה התערבויות רפואיות בכדי להשאיר אותה בחיים. היא כעסה על זה, כל כך כעסה על שלא הצליחה. אישה בגוף של ילדה מלאה בשנאה עצמית שעבורה מפגש עם הגוף היה מאיים, עד כדי חוסר הכלה. למרות זאת היא לא ויתרה, הגיעה כל שבוע לקבוצה, לא השתתפה בחלק של התנועה, רק הייתה איתנו בנוכחותה ויכולתי לראות על פניה את הכמיהה והתשוקה ליותר לצד הקושי העצום לאפשר לעצמה. גם בימי בהם חשה קצת יותר טוב עם עצמה, הביקורת והשנאה העצמית הייתה כה קשה, שהייתה חייבת להעניש את עצמה על זה.
באחד הטיפולים אני זוכרת שהיא הגיעה לקבוצה ונורא בכתה ולא הסכימה לשתף או להשתתף. בסיום הקבוצה ניגשתי אליה ושאלתי אותה והיה נראה כי מעין נפל האסימון, שלצד הרצון העז שלה לחיים, לשמחה ולאהבה ישנו רצון גדול יותר שאינו מאפשר זאת – הרצון לא להיות.
לפני שלושה ימים נמסרה לנו ההודעה כי היא הצליחה הפעם ובאותו רגע החלטתי שאת הפוסט אני אכתוב לזכרה.
השנה של האשפוז ככל הנראה הייתה אחת השנים היפות בחייה, לאחר שחרורה מצבה הנפשי החל להדרדר וזו הייתה כרוניקה ידועה מראש. להתמודד עם הפרעת אישיות או כל אבחנה אחרת בבריאות הנפש זו התמודדות יומיומית למתמודד ולכל משפחתו.
ת. נ. צ. ב. ה.
מוגש באהבה למטופלת ולקידוש החיים – בריאות הגוף והנפש כאחד.