יש לי ווידוי – אני בדרך כלל נמנעת מדברים ומסיפורים קשים. כאלה שמרגישים קרוב ושמעוררים בי כאב ועצבות. אני נשארת עם הסיפור, חושבת, מדמיינת וזה קשה לי. למדתי זאת על עצמי ולכן אני בוררת באיזה סרט לצפות, לאיזו הרצאה להקשיב ומה לקרוא.
כאשר פרסמו בסלונה קול קורא לתרומה לצורך הקרנת הסרט "כביסה מלוכלכת", רכשתי כרטיס על אף הידיעה שלא אוכל להיות בהקרנה בשל נסיעה מתוכננת לחו"ל. נותרתי עם הסקרנות והנה, הביאה לפתחי יערה די סגני את ההזדמנות להיות נוכחת בהקרנה. הלכתי, מודה, עם המון חששות ממה שאראה, ממה שיעורר בי.
ההקרנה התקיימה במרכז קיפוד בכפר סבא, שזה נושא לפוסט בפני עצמו. מקום קסום, כולו יצירתיות, מיחזור ושיתופי פעולה. פנים מחייכות קיבלו אותי ואני הסתובבתי משתאה, מתבוננת בכל פרט – בשלטים, בכסאות המיוחדים, בסדר ובארגון. ניגשתי אל יעל שרר, הצגתי את עצמי, לחצתי את ידה וברכתי אותה על אומץ ליבה ועל עשייתה המשמעותית. יעל קיבלה את הבאים והזמינה אותם כאילו היה זה ביתה שבאו להתארח בו.
צילום: אלבום פרטי
הצפייה בסרט הייתה לי קשה, התוכן קשה לעיכול ואף בלתי נתפס. צופה כבת, כילדה, כאמא כבת זוג ומכל זוויית אפשרית, זה לא נתפס. בלתי נתפס כמה צעירה, בלתי נתפס כמה תמימה, כמה לא ידעה, בלתי נתפס העוול.
הורים מביאים ילדים לעולם, מביאים לעולם אנשים, אמנם קטני מידות, אבל אנשים שווי ערך. הורים הם המקום הכי שומר, הכי מגן, תומך, מצמיח, מכוון, מעודד עבור ילדיהם. הילדים תלויים בהוריהם לשם מילוי כל צרכיהם הבסיסיים ביותר. מכאן נגזרת האחריות ההורית הרבה ביצירת סביבה מייטבית עבור הילדים לגדול בה.
האבא של יעל, האבא שאמור לעודד, להייטיב, לעזור, הוא שפגע והתעלל. האבא ידע והוליך את בתו לאפלה, מנצל את מעמדו ומקומו בעולמה. כמה נורא, כמה מרושע, כמה זדוני אותו אבא, שאינו ראוי כלל לכינוי המתוק הזה "אבא". יעל מספרת אודות ההלם והפחד שאחז בה כאשר הבינה שמדובר בעבירה על החוק. עסוקה ומבוהלת מהעובדה שעברה על החוק ועדין לא מבינה את גודל הפגיעה בנשמתה הרכה של ילדה כה צעירה.
הסרט עוקב אחר תהליך הגשת תביעה אזרחית אשר הגישה יעל שרר נגד אביה. לאורך הסרט נדהמתי והתקשיתי להאמין, מזיזה את ראשי הצידה ופוגשת את עיניה של הצופה שלידי, שתינו חולקות במבט, בהנהון, בקול חלש, את התדהמה שאוחזת בנו.
בתום ההקרנה עלתה יעל ואיפשרה לקהל להציג בפניה שאלות. יעל עונה בשפה רהוטה וגבוהה, מדברת בקול עדין ובדבריה משלבת מחוש ההומור השנון שלה. יעל עונה בפתיחות ובאדיבות על כל שאלה, חשופה ובטוחה בעצמה.
צילום: אלבום פרטי
אני נדהמת מהעוצמה ומהכוחות המצויים ביעל, לרפא את עצמה, להתמודד בבית משפט מול אביה ולהחליט לצלם סרט כל כך אישי וחשוף. יעל התמודדה עם חקירות קשות, עם אישפוזים ועם בני משפחה שבחרו להפנות גב. אני נדהמת מהיכולת של יעל להילחם על חייה בכל חזית אפשרית. בנוסף, יעל בחרה לקחת את חוויותיה הקשות ולמנף אותן לעשייה, לעזרה וליצירת שינוי ממשי מבחינה חברתית בטיפול בנפגעי תקיפה מינית.
אני יושבת מרותקת ותוהה, איך מצאה בתוכה את הכוחות העצומים האלה להיות קשובה, ללוות ולתמוך בנפגעי תקיפה מינית. כמה עוצמה יש לה ואיזה לב רחב לעזור לכל מי שמתמודד עם הנורא מכל. איזו אחריות חברתית היא נוקטת כאשר היא בוחרת להקים לובי, להיפגש עם פוליטיקאים, לנסוע בעולם ומעל כל במה לספר את סיפורה האישי. בכך היא מאפשרת לאנשים להתוודע, לדעת כי בקרבנו יש אנשים שנראים נורמטיביים לחלוטין והם הורים מתעללים. בכך היא מאפשרת לנשים ולגברים להעיז לספר את סיפורם, להוציא את הנורא הזה שיושב בתוכם.
צילום: אלבום פרטי
ניגשת אל יעל בתום ההקרנה, מחבקת ואומרת לה כמה היא גיבורה בעיני, חזקה ולוחמת. מאחלת לה ימים טובים והולכת לביתי. ימים אחרי ההקרנה סיפורה עדין הולך איתי, חושבת עליה, רואה אותה בדמיוני, מספרת ומשתפת כל מי שמוכן להקשיב.
מבינה שגם עלי מוטלת אחריות חברתית לספר ולהוקיע בכל דרך אפשרית התייחסות מחפיצה כלפי נשים, פגיעה מינית בילדים. ובנוסף, לתמוך ככל שאוכל ביוזמות כמו זו שיעל מובילה לשינוי חקיקה ונהלים בהתייחסות ובטיפול בנפגעי תקיפה מינית.
תודה יעל.