נסיעה לצפון. עוד שאני משוטטת במפות לצד הדרך , נעצר הסמן על עין חרוד. ניסיתי להיזכר למה סימנתי עיגול על עין חרוד .הבטתי על עיגול השמש שמוסס לי את העדשה וניזכרתי. במשכן לאמנות שבקיבוץ נפתחו תערוכות הסתיו, עוד מעט כבר חורף ולא הספקתי לצרוך את מנת האמנות שלי לעונה. סימנתי לילדים על שינוי בתוכניות.הם כבר מורגלים בטיולים מהסוג הזה -כשהיעד הסופי ברור אבל הדרך המובילה אליה תמיד פתוחה ומזומנה להפתעות .
עליזה אורבך . צילומים: 1970-2015. אוצר גיא רז עליזה אורבך נולדה ב 1940 בשכונת הדר בחיפה, נפטרה בחודש מרץ 2016 בירושלים ונקברה בגבעת ברנר. מסע חייה זה מסמן גם את מסעה הצילומי – בכל הארץ, לאורכה ולרוחבה ובעיקר לעומקה – כלומר אל דיוקן האדם. המסע אל התערוכה החל במשותף עם גיא רז עוד בחייה של עליזה, נקטע עם מותה ונמשך באופן מוזר במשותף עד יום זה. וזאת מכיוון שעליזה בטרם הלכה לעולמה קבעה יחד איתו את מטווה התערוכה וידעה היכן ימוקם כמעט כל צילום ועל איזה קיר במשכן לאמנות בעין חרוד. ״מי שייתן את הדעת לכך יוכל לראות את עליזה מרחפת בחלל המוזיאון לבושה שמלה חגיגית, אסופת שיער ונושאת חיוך.״ כך כותב לי גיא מהדרך.
אורבך פעלה כצלמת סטילס החל בראשית שנות השבעים והיא שייכת אידיאולוגית לצילום התיעודי הישיר וההומני והשפעותיו משנות החמישים-שישים בישראל ברוח תערוכת "משפחת האדם" (1955) והמושג הצילומי "הרגע המכריע" שטבע הצלם אנרי קרטייה-ברסון. ברוח הצילום הזה, לקחה על עצמה אורבך, החל בראשית שנות התשעים, את תיעוד המקום וחליפות הזמן באפוסים גדולים. אורבך מילאה אחר החוסר של תיעוד מוסדר של הארץ הזאת, תושביה ונקודות היסטוריות, בזמן שמוסדות תרבות ולאום לא לקחו על עצמם לעשות כן. בתחילת דרכה צילמה אורבך, ילדים, דיוקנאות ואת נופי ירושלים. לאחר מכן עסקה גם בצילום דיוקנאות עבור עיתונים רבים בארץ ובעולם. מאז אותה עת, עבדה אורבך על פרויקטים ארוכי טווח שהתכנסו לקראת התערוכה המסכמת תחת 4 טרילוגיות המהוות את הציר המרכזי להבנת עולמה הצילומי ומבנה התערוכה: דיוקן עם , אימהוּת , נוף ואותיות . במבואת התערוכה עליזה אורבך: חיים מוצבת העבודה "לנה" כמעין מקרא לציר הצפייה – מלידה למוות, משך החיים, כמו מסע מים אל ים. המרחב הראשון מציג את צילומי האבן, הברזל, הקבצנים והנוף של ירושלים, את צילומי הילדים ואת המבט המאוחר אל שכונת הדר בחיפה. המרחב השני, הנמשך מהראשון, מציג את דיוקנאות אנשי ונשות התרבות ואת סדרות הנשים – נשים בעבודה ואמהות. המרחב השלישי מציג את הטרילוגיה המרכזית של אורבך – ראשונים, עולים וניצולים. המרחב הרביעי מציג את סדרות נוף הארץ – אלגיה, חורבות וד' אמות ובמרחב החמישי והאחרון מוצבת סדרת השיר על הים.
בסיבוב הראשון בגלריה שוטטנו הילדים ואני סקרנים בתוך החללים בלי לקרוא דבר , בשביל לחוות את המגע הראשוני עם הצילום ללא כל צורך בתיווך. בסיבוב השני כבר יצרתי קשר עם גיא רז אוצר התערוכה שפתח לי מסלול קריאה לפי הציר האוצרותי שסימן. ״התערוכה הגדולה אך האינטימית הזאת מתחילה בקמטיהם של גוף האם בערוב ימיה והרך הנולד ומסתיימת בקפלים הרכים של אדוות הים. בטווח זהו מסע משולש בחייה של צלמת, עם וארץ. זמן פועלה של אורבך הוא גם זמן המעבר מצילום אנלוגי במצלמת סרט לצילום דיגיטלי במצלמת פיקסלים. מתיחום הפריים הצילומי במסגרת שחורה כתו תקן לאיכות צילומית ועד לחיתוכי הפריים לצורך מבע אישי. בהקשרים אלו ונוספים יש להתבונן בצילומי התערוכה המציגים את הסיפור הישראלי מבעד לנקודת המבט של עליזה. אורבך מתחילה לצלם בירושלים ומסיימת היכן שנולדה, בחיפה – הערים הן המסגרת השחורה של ה "פול פריים" של האדם והנוף. עליזה אורבך היא צלמת המשלבת תיעוד ואהבה מכאן שהיא צלמת של בני אדם, צלמת של חיים.״
- גיא נותן לי הצצה אל תוך יומן התערוכה שלו.
- ״המסע שלי עם עליזה החל כמו רבים אחרים בארץ עם הספר והתערוכה "ראשונים" ב 1990. הייתי אז סטודנט שנה ראשונה בצילום ובאחת השבתות כשהגעתי לעמק הלכתי לראות את התערוכה שעסקה בדור שלא הכרתי – דור המייסדים להם שייכים סבי וסבתי. את הספר קניתי מתנה להורי – משנפטרו הם המתנה חזרה אלי. ב 1992 כששבה אימי משליחות להוראת השפה העברית במדינות חבר העמים קניתי לה את הספר "עולים". ב 2002 אצרתי את התערוכה "אדמה אדמתי" בהשתתפותה במוזיאון ארץ ישראל וב 2003 שמרתי לה מקום של כבוד בספר "צלמי הארץ". ב 2004 הצגתי אותה בתערוכה הקבוצתית "תבנית נוף" בגלריה באונ' חיפה.מעת לעת היינו נפגשים באירועי צילום. בחודש מאי 2013 זימנו אותי גדעון ועליזה לפגישה בביתם ודיברו לראשונה על רעיון לתערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות בעין חרוד. חלף זמן – בדיעבד זמן יקר.
- על תערוכת "חיים" התחלנו לעבוד שנתיים לאחר מכן ב 29.5.2015 ובחודש יוני קיימנו פגישת עבודה ראשונה, כבר בפגישתנו זו עליזה סיפרה לי על המחלה.״ ״העבודה הייתה למעשה מרוץ נגד הזמן ונגד המחלה. היו רגעים בתהליך העבודה שהזכירו לי את הדרך אל מותה של אימי מאותה מחלה בגיל 64 לפני חמש עשרה שנה. בכל מקרה למען התערוכה, למען עליזה ולמעני – כל השיחות שניהלתי עימה היו בעניינים מקצועיים וגם בדיווחיה על המחלה – דיברנו יותר על נתונים ופחות על הרהורים ומחשבות שבין חיים למוות. מבחינתה של עליזה שהייתה אופטימית עד יומה האחרון היה ברור שהיא תהייה עמנו כאן היום.״
ב אימייל מ ה 6.7.2015 כתבה עליזה:
בקר טוב גיא. ברגע זה אני בהדסה, מתחילה כימו. הוא נדחה משבוע שעבר כי נסעתי לשייט על ספינה ביוון עם חברה ודהרתי על אופנוע ים . 4 ימים של בועה מופלאה. מציעה שנקבע את ימי ראשון או חמישי כי ימי שני יהיו תפוסים לכימו ואינני יודעת עדיין איך ארגיש לאחריהם . מבחינתי אפשר כבר חמישי הקרוב. להתראות ,עליזה.
ב אימייל מ ה 27.7.2015 כתבה עליזה:
היום בצהרים גדעון הציע שם לתערוכה: "עליזה אורבך – חיים". נראה לי הכי נכון. מה דעתך?
לפני שנה ב 26.10.2015 – נסענו יחד למשכן לאמנות וביחד מדדנו את מידות הקירות לצורך קביעת כמות ומידות הצילומים. לאחר מכן ישבנו עם גדעון עפרת וגליה בראור במסעדה הצופה אל נוף העמק ומעלינו ריחפו חסידות.
בsms מ 17 ינואר 2016 כתבה לי עליזה "נדמה לי כי קבענו פגישה להיום שלא תוכל להתקיים, יש לי בדיקות דם בהדסה – ננסה בהמשך השבוע או תחילת השבוע הבא. נדבר".
היעד שהצבנו לעצמנו היה לסיים את כתיבת המאמר האוצרותי ולסמן את בחירת נושאי התערוכה ומיקומם בחלל בהקדם האפשרי. ביעד האוצרותי עמדנו – ביעד הנוסף – להיות נוכחת כאן היום בגופה בפתיחת תערוכתה, עליזה לא עמדה – מצד שני רוחה מובן מאילו שנוכחת.
בפברואר – ממיטתה בבית החולים הדסה – הפקנו את הפניה למפעל הפיס לסיוע בהקמת התערוכה ולפני כחודשיים נתבשרנו כי הוחלט לאשר לה את המענק המרבי.
באימייל האחרון מה 9.3.2016 כתבה לי עליזה:
המרתי את כל קלטות הוידיאו לדיסקים. לא הסתכלתי בהם ואין לי מושג אם/מה ראוי.
מתוך אותן קלטות ומכיוון שהייתה שותפה מלאה לעריכת הקטלוג ולאוצרות התערוכה בחרתי להקרין כעת את אחד הסרטים המוצגים בתערוכה – זה המציג את ראשית דרכה בצילום בירושלים.
. תודות (גיא רז): לעליזה וגדעון עפרת שהזמינו אותי לאצור את התערוכה. לגליה בר אור ויניב שפירא שליוו את תהליך האוצרות וההקמה. ליאיר מדינה ונאור גמליאל מ"הדפס אמנותי ירושלים" שסרקו, הדפיסו ומסגרו את התערוכה. למיכאל גורדון שעיצב והתקין את ספר התערוכה. לדריה קסובסקי שערכה עברית ותרגמה לאנגלית. ליובל בריל שהתקין את הסרטים בתערוכה, למשה מירסקי שעיצב את חלל התערוכה ולכל צוות המשכן על התקנת התערוכה וכן לכל מי שתרם ברוח ובחומר להשלמת הפאזל.
***
את המשכן לאמנות בעין חרוד עזבנו עם אחרוני האורחים לקראת סגירה . רחובות הקיבוץ היו ריקים מאדם. תהינו לאן נעלמו כל האנשים. בפיתולה של הדרך אל הכביש הראשי הרמנו את הראש בכדי לראות את השמים מרוצפים בעפיפונים. אילו היו בני הקיבוץ שהתאספו יחד בחג לבנות עפיפונים ולעיף אותם יחד באחרית היום. שמחנו על שזכינו באקראי ״בתערוכת חיים״ נוספת. והתגלגלנו הלאה אל תוך החג.
