הימים ימי טרום סתיו.
מתקרב הזמן הזה בשנה שבו אני מתחילה לחפוף לשאר האוכלוסיה משום שאני ישנה עם שמיכת פוך כל השנה. לעיתים אני חופפת לשאר האוכלוסיה אני מתכוונת.
בשעות אחר הצהריים רוח מהממת נושבת בין החדרים, מביאה איתה בשורות מארצות רחוקות. נחמות ומילים בשפות אחרות.
הבית החדש שלנו הולך ומתייפה מיום ליום. המרחב הנעים מאפשר לנו לחיות. לנשום. למצוא מקום מחודש לכל אחת ואחד מאיתנו.
אלה ימי טרום גיוס.
הבכורה שבעוד רגע תהייה בת 19 עומדת להתגייס. צבא הגנה לישראל עומד לקבל לרשותו את יהלום הכתר הזוהר שלי. את ילדתי הבכורה, זו שהעניקה לי חיים בלידתה. זו שבעיניה הכחולות הפיחה בי אומץ כשהייתה רק בת כמה שעות. שלימדה אותי אימהות, ועמידות, והתמדה ושותפות ונפרדות. זו ששמרה על שפיותי בעוד מחול שדים מתחולל בנשמתי. זו שהעניקה לי את הכבוד להיות אמא שלה.
אז היא מתגייסת. עוד מעט. וכל מה שאגיד יהיה קלישאה. על הזמן שחולף כהרף עין. על השנים שדומות ללהקת ציפורים שחוצה שמיים בהירים. על הרגעים שניתן לאסוף אותם בפיסת משי ולטמון בירכתי ארון ולדעת שהם שם, לתמיד. על זה שהעובדה שאני אמא לבת 19 עדיין לא גורמת לחפיפה המתבקשת ואני עדיין לא מרגישה המבוגר האחראי שהייתי אמורה להיות. על זה שכשאני מביטה בה והיא עוצרת נשימה כי היא יפה כל כך, באמת כל כך. והיא טובה ומוארת, זקופה ומלאה בכל טוב. חכמה ומתונה. ערכית ומצחיקה. והלב שלי עולה על גדותיו ואינני מאמינה שזכיתי, שאני, הבלתי חופפת בעליל, אני שחלקים בתוכי טלאים, אני שקצוות לי וחלקים פרומים. שאני אמא שלה.
אלה ימי טרום שקט
כי החודשים האחרונים, שקדמו להם חודשים אחרים הביאו אי שקט גדול בינו וביני. וגם כשאוהבים ממש, ובוחרים לחיות יחד, ללדת ילדים ולגדל עוד ילדים שלא ילדנו. גם כשבחורים לבנות בית משותף לחלוק אחריות, ותקוות. לאבד וליצור יחד. גם אז לפעמים באים ימים של אי שקט גדול סוער ועכור.
ובימים האלה הוא ואני מיטלטלים. אהבה היא עוגן, היא מגדלור. היא הבסיס והיסודות. אך כשהסערה מרעידה את מעמקי הים הופכים המים שחורים. ומתוך העומק הקפוא עולות מפלצות הים הרעות, שרידי אוניות טבועות וארגזי אוצר שנבזזו.
זכרונות קשים מימים אחרים, חשבונות רשומים בעיפרון אחד ועוד אחד, עד אין סוף.
כשיד מושטת באפלה הזו, באי השקט. ובשל הרוח הרעה והרעש הגדול לא פוגשת יד אחות נוצר מרחק.
ומרחק יוצר מרחק גדול יותר ומצר את דרכי הלב. וכשרגע מתבהרים השמיים ניצבים אני ואתה משני צדדים של נמל הבית. לא זה לצד זו אלא מנגד.
אור שבא אחרי חושך שבא אחרי יום… יום ולילה של חיינו. תעתוע של זרות. מחשבות על לבד.
כל מילה מגרדת, מציקה. הכל נחווה קשה וכואב. שניים שהופכים לשניים. שהיו אחד.
זה קורה לכולם. תמיד. באיזשהו זמן. זה טבעי ונפוץ כמו נזלת בחורף, כמו כינים בשערות. מטרד.
אבל אני לא כולם, רק לעיתים אני חופפת. והאיש שלי הזה, עם הכתפיים הרחבות, האיש שהמלתחה שלו מביכה אותי בכל פעם מחדש. האיש שלפני קצת יותר מעשרים שנים הבטיח לקטוף לי את הירח, אם רק אבקש. ועשה זאת לא פעם, ניצב עכשיו בגדה שמנגד, כאוב כמוני, רחוק, הרוחות משבשות את השמיעה וכל כוונה מקבלת עיוות.
הצעדים קטנים. והמרחק גדול.
והרי כבר חצינו הרים מושלגים יחד ושרדנו מדבריות של אי שקט.
כבר עשינו את הבלתי אפשרי הוא ואני לא פעם.
נכון, לא היו לנו שערות לבנות אז. אבל היינו פחות יפים, אז.
אלה ימי טרום שקט.
ואלה ימי התבוננות, הבחנה והשלמה.
לפני כמה שבועות, בארץ אחרת טיפסתי על הר. לא האמנתי שאני מסוגלת. לא חשבתי שאני ראויה לאוויר פסגות.
הרגליים שלי הוליכו אותי לשם, אחריהם הלך הלב ונפתח.
פטל ואוכמניות. פריחות ומילים של דרך שעולה למעלה.
הרגליים שלי הוליכו אותי אל עבר שמחה אמיתית שלי, של עצמי. אל עבר חפיפה מושלמת ביני וביני.
שמחת הדרך. הפרטית לגמרי שלי.
שמחת עמוד השדרה שלי. האומץ. ההתמודדות שלי העצמונית, היחידנית בחיים המאד פרטיים שלי.
על המקצה אותו אני רצה, על הדרך בה בחרתי לרוץ.
על הבחירות שלי לאהוב בלב פתוח. לדבר את האהבה שלי ולגעת אותה.
על הבחירה שלי לאהוב גם זרים ולאמצם אלי ולא להרפות.
על הבחירה שלי לא תמיד לחפוף לשאר האוכלוסיה.
ועוד מעט, כך אני חושבת לא רק הנפש שלי תרוץ אלא גם הרגליים ירוצו איתה.
כי אלה ימי טרום ריצה של ממש.