שוב אנחנו כאן, מעל הקבר שלך. המקום הזה שקצת קשה לי להגיע אליו במהלך השנה, או אפילו לגעת בשיש השחור הזה שבנינו לך.
כבר 7 שנים את לא איתנו. אינספור חוויות וסיפורים, עוד תקופה, עוד שנה ועוד חג שלא נחגוג איתך.
שיתפת אותנו שבילדותך חג, לא ממש היה חג. רק את ואבא שלך ישבתם לבד, ללא אמא, ללא אחים, ללא מפה יפה, ללא חברים, ללא תבשילים מפוארים. הדמעות תמיד זלגו לך בלי שליטה כשסיפרת. הכאב הזה תמיד היה לך שם, עד הרגע האחרון שהלכת.
בתור אמא שלנו ראש השנה היה החג שלך. רצית להרגיש משפחה, רצית שנרגיש אותך אמא. רצית שלא נרגיש את.
התארגנות של חודש מראש, תפריט עצום על פנקס צהוב, הליכה פעמיים ביום לסופר, קניית כל הקישוטים. עשר מנות ראשונות, ארבע עיקריות, חמש תוספות, שלוש עוגות וקומפוט.
בגדים חדשים, סידור הגינה, סידור פרחים, מפיות, כוס תואמת לכוס, כיסא לכיסא ושלא יהיה אחר, הפסקת סיגריה בחצר. את הדגים קנית רק בגן שמואל, הירקות בפוליצר ואת כל השאר במגה, את עוגת הדבש המפורסמת שלך הכנת בעשרות תבניות וחילקת לכולם. אין כמוה.
לפעמים היה קשה לעמוד בסטנדרטים שלך. גם פה הדמעות זלגו לך ללא שליטה. כי לא תמיד זה הסתדר או התאים לנו, כמשפחה.
עכשיו כל מה שהייתי רוצה זה לעמוד לידך במטבח, להקשיב לכל בקשה שלך. לבשל לצידך, להתרוצץ, לערוך, ללכת למזווה הלוך ושוב, הלוך ושוב. לשבור ביצים, לטגן בצל, לשטוף כלים, לטחון דגים, לנסוע לקנות עוד ירקות בפוליצר, לצאת לעשן איתך סיגריה בחצר.
במקום זה אנחנו פה והדמעות זולגות לנו בלי שליטה. כי את לא פה וזה לא מסתדר או מתאים לנו, כמשפחה. הכאב הזה תמיד יהיה לנו שם, מהרגע שהלכת.
חג שמח מתגעגעת אליך אמא שלי. תבואי לבקר קצת כשתוכלי.
