לומדים לחלוק – גם בעבודה
אני צומחת לפתע זה לא רק אני אלא עוד שניים. זאת אומרת, התחלתי עם פרילאנסרית אחת ועברתי לשניים ולא ברור אם היא נשארת או לא. הכל התחיל שהתלבטתי במשך שנים ארוכות אם אני אוכל לשתף מישהו בעסק שלי, אם העסק שלי הוא לא רק אני עצמי. הרי הלקוח תמיד רוצה לדבר איתי, שאני אבוא לפגישות, שאגיד מה דעתי ושהטקסטים יהיו מקוריים שלי. אז איך בדיוק עובד נוסף נכנס לעניין?
אבל באיזשהו שלב – קרסתי. אינספור משימות ומטלות וטירוף של שישי-שבת ואין חיים שהוביל אותי ללחץ המשפחתי שאני חייבת לחלוק. לא משנה שאני בת יחידה ושכל החיים אני סומכת על עצמי ורק על עצמי.
אבל אז ניסיתי מישהי, פרילאנסרית. בהתחלה היה לי קשה לשחרר, נסיתי אותה, עברתי על כל מילה כולל פסיק ונקודות – לא שאני כזאת פרפקציוניסטית, אבל שמישהו אחר יטעה בשמי? בשום פנים ואופן לא! אחרי כמה זמן התחלתי להריץ אותה, העברתי אותה את מסכת מס הכנסה – ביטוח לאומי להוצאת קבלות והתחלתי להעמיס לה ים של משימות. בהתחלה זה ליווה אותי בחששות כבדים ואחר כך – כל משימה קלילה שהגיעה למייל, מעין עבודה שחורה, הועברה אליה. עד כדי כך שהיא ביקשה טיים אאוט. מסתבר שממצב של לא עובדת עם אף אחד הפכתי ל"קחי עוד ועוד" ואל תנשמי. הפכתי אותה לעצמי.
שכחתי רק שלא כולם בנויים כמוני, שלא אצלם כולם עבודה זו אחריות אישית. אז עלינו על מסלול בו אני קצת קואצ’רית שלה והיא מאזנת אותי באיפוס נורמאלי, שיש משימות שיכולות לחכות למחר. אחר כך היא עזבה, נסיבות החיים, ואני המשכתי הלאה לעוד ראיון לעוד עובד, ללמד, להבין אותו, לתאם ציפיות. אבל בפעם השנייה זה הרבה יותר קל. ברגע שמתרגלים לנוכחות נוספת של מישהו בעסק, קל יותר לשחרר. קצת כמו ילד שני.
