הרבה זמן שלא ביקרתי כאן.
הלכתי לאיבוד.
כן, כמו שזה איפשרתי לעצמי בתקופה האחרונה לצעוד איפשהו בחוסר ידיעה, ללא כוונה, ללא מיקוד.
הסדר והאירגון הינם חלק ממני במשך כל חיי.
אך החלטתי עם כל הקושי להניח אותם בצד ולהיות באי סדר.
התנתקתי מהסביבה המוכרת המחבקת הנוחה "הבית", ויצאתי אל הלא נודע.
אין ספור של התמודדויות בהיבט האישי, הנפשי, הסביבתי, החברתי, הפיזי המנטאלי והרוחני.
היו ימים שלא צעדתי כלל גם לא במחשבה.
היו ימים של ריק כן, ימים…
יש הקוראים לזה "חשבון נפש" אחרים יגידו "ניקוי אורוות", אני לא מקטלגת זה קרה וזה קורה.
תוך כדיי הכרתי א.נשים חדשים א.נשים שאני לא חושבת שהייתי מצליחה להגיע אליהם אם לא הייתי הולכת לאיבוד.
זה אחר זה שונה סוג של השתבללות ביני לביני.
ישנם רגעים חשוכים יותר ישנים פחות אך אני חייה כאן ועכשיו מבלי לחשוב מה יוביל למחר.
גם הכתיבה פסקה הדפים במחברת נשארו ריקים, לא הייתי שם.
היום החלטתי להכנס לבלוג לקרוא קצת סיפורים של אחרים וגם להזכר על מה אני כתבתי, ובעצם גם הבנתי שזה שלי שלא נראה שמישהו באמת קורא או קרא
את הסיפורים שלי.
עלה חיוך בעצם זה נכון אלה הם הסיפורים שלי.
אילו הן החוויות שלי השיתופים שאני מרשה לעצמי לפרוס בפניכם.
אך קיימים הרבה מאוד מחברות מלאות בסיפורים שאותם לא שיתפתי שהם למעשה היו סוג של פורקן הצפה ביטוי והם במגירה זה לא פוגש את אף אחד.
אז כמו שכתבתי בפתיח הלכתי לאיבוד יצאתי מאיזון כתוצאה ממשבר אחד אחרי שני לא הייתי מסוגלת להכיל להתמודד עם המציאות זה היה טו-מאצ'.
כששיתפתי אף אחד לא האמין לי כשהחלטתי להגיד המבטים מולי היו "שטויות זה לא את"
אני משדרת חוזקה אני משדרת עסקים כרגיל מסתבר שככה העולם רואה אותי.
אט אט החומות החלו לעלות, הטלפון עבר למצב שקט או טיסה. הייתי זקוקה לבטחון שלי להתחבר לתדר שמתאים לי לאותו פרק זמן.
אני עדיין כאן מתקרבת לחגיגת יום ההולדת שלי.
השנה אני רוצה לחגוג אותו לבד.
להדליק לעצמי נר לברך ולאחל לי את מה שאני רוצה לשמוע ולהשמיע ליקום.
להקשיב לשירים שאותם אני אוהבת, לאכול עוגת גבינה ולשתות ספל ענק של שוקו חם.
הלכתי לאיבוד מתוך ערך עליון לייעוד שלי ולעצם קיומי בעולם הזה.
עוד לא חזרתי
אני אי-שם בשביל ליד העץ המים והשמיים.
עדיין לא חזרתי…
