כמו בספרה הקודם "כמה רחוק את מוכנה ללכת" גם הפעם מאירה ברנע-גולדברג כותבת מהבית, מהבטן, מחוויותיה האישיות.
בתחושה האישית שלי – כדאי שמאירה ברנע-גולדברג תלמד להתנתק קצת מחייה האישיים ותפרוס את כנפי דמיונה הלאה, יש לה יכולת סיפור מופלאה, ואני בטוחה שהיא גם שילבה הרבה דמיון בתוך הסיטואציה הבסיסית, אבל משהו לא ממריא ולא מושך מספיק, למרות הנושא המרתק, למרות ההזדהות האישית (במקרה שלי בעיקר עם ספרה הקודם, אבל החששות מול ילד והאם הוא מתפתח נכון, בעיקר אחרי טיפולי פוריות, הם משהו מוכר לכל הורה, גם אם רובינו זוכים להפרכת החששות).
הייתי רוצה לראות ספר של הסופרת שבו כבלי המציאות לא יעגנו אותה ולא יכלאו את הסיפור לתוך מסגרת מחוייבת המציאות, יש לי תחושה שכולנו נרוויח יותר כשזה יקרה.
עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה