כל אמא מכירה את העומס המטורף שיש לה. בין העבודה, לבית, לבןהזוג, לילדים – לא נשארה לך שניה פנויה לעצמך.
בהתחלה זה בסדר, אבל בחלוף הזמן זה שוחק עד שאת לא מתפקדת טוב בשום חלק בחייך. בלי מזון אין כוחות, ובלי זמן לעצמך אין כוחות נפשיים.
יש ימים שכל היום מתנגן לי בראש השיר הבא, כתקווה נואשת למישהו שישלח אותי לבדי לצימר באמצע היער ליומיים של לגלות מי אני בכלל, מלבד האמא של…
[youtube NqsiU6ubrhY nolink]
שלומית מירון מייצרת בספר "מורטוריום" מרכז שמאפשר ממש את זה, מין מערה פלאית רחוקה מכל מקום בה יכולות נשים הרות או אחרי לידה לקחת פסק זמן אמיתי מהחיים, להתמקד אך ורק בעצמן, ולהתאושש בשקט.
כמובן שהאידיאל אינו באמת אידיאלי, הנשים במערה מגלות מהר מאוד שהן כמו אנשי משל המערה של אפלטון – שואפות להיזכר מה יש עוד, שואפות להתמודד, שואפות לעשות, שואפות לחזור לחייהן. וזו בעצם מטרתה של המערה – להחזיר אותן עם כוחות מחודשים לחיים עצמם.
תמצית הרעיון המזוקק הזה של הספר מקסימה בעיניי, ומעניינת. אבל במקום לתת לה את המקום להתפתח – הספר עמוס עד לעייפה בסיפורים מוזרים, למערה מגיעים בערך באמצע הקריאה. על הסיפור מועמסות עוד ועוד פילוסופיות וסגנונות חיים (קריאה בקלפים, אסטרולוגיה, פילוסופים ומשנתם, פתגמים ערביים ועוד ועוד).
אין ספק שהסופרת היא בעלת ידע נרחב ביותר, אבל העומס הנ"ל לא מוסיף לעלילה. עם זאת הסיפור מושך, אין תחושת מיאוס והעלילה מתגלגלת לה למרות המהמורות שבדרכה.