"אמה" מספר את סיפורה של אמה. נערה מהאצולה הכפרית האנגלית בתחילת המאה ה19. את נסיונה לשדך אנשים, את הערכתה העצמית הגבוהה, את חייה עם אביה ועם שאר סובביה.
כבדרך אגב, מונצחת בו המציאות של פעם. נשים שחייהן היו איזה בשר תמליח הטבחית היום. חיים של ביקורי גומלין הדדים והתחשבנות אין קץ.
חיים בהם שאיפתה הנעלה ביותר של האישה הוא טיפוח בית כהלכתו אחרי נישואים נבונים למי שמעמדו דומה ככל הניתן למעמד משפחת המקור שלה.
חיים שבמבט ראשון אולי קוסמים לנו, נשות המאה ה21, עם עול הבית + הילדים + הקריירה. נשמע נהדר לשבת ולחמם את הרגליים באח כשדאגתינו העיקרית היא האם יירד גשם מחר ונאלץ להעביר את מסיבת הגן פנימה, אבל במבט עמוק יותר הם חיים ריקים ועצובים.
את הילדים מגדלת האומנת. את האוכל מבשלת הטבחית. את הבית מנקים המשרתים. את החברים בוחר המעמד אליו נולדת. את עתידך קובע עבר אביך. את בן זוגך קובע המבחר הקיים.
וזה כשלא דיברנו כלל על נשים בתחתית השרשרת. אלו שנולדו שלא מנישואים. אלו שנולדו עניות, או למעמד של משרתות. אלו שנולדו לחיים של עבדות כי צבע עורן אינו נכון.
היום נשים אומרות "אני לא פמיניסטית" ושוכחות שלולא הפמיניזם הבחירה היחידה שהיתה להן – זה האם להעביר את היום בציור חברתן או האם להעבירו באיסוף חידות בספר אוסף מיוחד. אין זכות להביע דיעה, אין מי שישמע לך. אין לך קיום כיחידה אלא כבתו של וזוגתו של. אין אפשרות לבחור או להיבחר. אין אפשרות ללמוד מה שתרצי.
אמה מפרט בצורה קלילה כל כך את חיי היומיום של האצולה הכפרית, שלרגע הקנאה היא הרגש היחיד ששולט בנו. איזה חיים שלוים ומלאי הנאה. כמה משעשעות הטעויות הרומנטיות שעושה אמה, וכמה נחמד שהכל הסתדר בשלום. כמה מדהים שספר שלם שלא קורה בו הרבה, והוא ארוך למדי, ומתרחש לפני כמאתיים שנה – מרתק כל כך.
אבל שבוע אחרי הקריאה נשמתי לרווחה – כמה מזל יש לי שחיי שונים מחייה של אמה. שיש לי אפשרות לבחור מהי הנשיות שלי. שיש לי אפשרות לבחור. נקודה.
הספר כתוב נפלא, את זה כולם הרי יודעים. ומתורגם נפלא, בדיוק כמו שצפוי משי סנדיק. ושווה להציץ בעולם אחר, כדי להכניס את קשיינו שלנו לפרופורציה – מעדיפה לחיות עם הקושי ולא עם השעמום.