בשורות פחות משמחות…לפני 12 ימים התחילו כאבים בקדמת השוק. הכאבים רק התגברו אחרי כמה ימים ושום משחה מסריחה לא עזרה (אפילו לא כדי להרחיק ממני מספר אנשים פחות רצויים). כמו כל בן אדם נורמלי פניתי לשילוש הקדוש: דר' גוגל, אורנה ולבסוף אורתופד ולכולם אותה דיאגנוזה (לפחות היו מאוחדים) – תתחדשי, יש לך שין ספלינט. טוב….שין או נון סופית לי יש חצי לעשות עוד 8 שבועות …..אז נא לא להפריע לי ולהיעלם מהר, מה עושים עם השין הזו ואיך גורמים לה ללכת באותה מהירות בה היא הגיעה, שאלתי את כל השלושה (מוזרים….גם כאן היו מאוחדים). קודם כל נחים (מה נחים!?!?!?), מורחים ארניקה ומדביקים מעין פלסטר צבעוני….נו, לפחות זה צבעוני.
הסתערתי על כמה שפורפרות ג'יל ארניקה, רכשתי מסקינטייפ, הידוע בכינוייו קינזיולוג'י טייפ (נראה אתכם אומרים את זה 5 פעמים ברצף ומהר), וניגשתי לעבודה, מרחתי, מתחתי, הדבקתי ונחתי….וזה עדיין כואב, פחות, אבל כואב. לכבוד זה קיבלתי הורדה מטורפת ובמקום 17 רצתי הבוקר 10, במקום 12 באימון רצתי 6 …..החצי מתקרב ואני מתרחקת ממנו באותה המהירות בה הוא מתקרב….
זה מעצבן, מאד מעצבן. וכן, אני יודעת שצריך להוריד עומס כדי להחלים, אני יודעת שצריך לשמור כדי שלא יחמיר, אני יודעת….בעיקר כי אורנה דואגת לטפטף לי כל שניה (תודה על החפירות הארכיאולוגיות)…אז אני יודעת הכל, אבל זה לא עוזר, בסוף, זה מתסכל, וזה מעצבן, וצריך הרבה כוחות לקום ולחייך כשאני יודעת שהחצי אותו אני כל כך רוצה לעשות בסכנה ממשית. כי יש מטרה ואני לא יודעת לא להגיע למטרה. את זה לא לימדו אותי, אמרו לי לכוון, לירות הכי גבוה ולפגוע במטרה ואת זה אני יודעת לעשות. ואני לא מוכנה שאיזה שין מסכן יגיד לי אחרת.
באותו כיוון וקצת ליד, בשבוע שעבר (איזה הצטרפות מקרים), הייתה הרצאה בבית ספר של הגמדון על מצוינות והצטיינות….היה מאד מעניין (בעיקר לראות את הילדים משתפים פעולה, לראות את דרך המחשבה שלהם), ההרצאה הסתיימה עם סרטון שגרם לי לדמוע לא מעט (טוב שהיה חושך, אחרת הגמדון היה מפטר אותו במיידי בטוענת "אמא עושה פאדיחות"). אני בהחלט זוכרת את המקרה ואת מה שחשבתי כשראיתי את הרץ נפצע באמצע המרוץ, באולימפיאדת ברצלונה 1992. המחשבות אז היו בעיקר סביב ההשקעה של הרץ, שלא מוצעה עד תום, בשבוע שעבר המחשבות היו (איך לא) על ההורה שתמך וללא מחשבה שניה לקח את הילד עד הסוף, הרים אותו וליווה אותו עד קו הסיום. בריצה היום יומית שלנו, כדאי וצריך לפעמים לעצור ולהסתכל איפה צריכים אותנו, להרים וללוות קצת ….מה דעתכם על הסרטון? בהחלט אשמח לשמוע מה אתם חושבים….(נראה לי שזה מכסה את שאלה השבוע).
Derek Redmond at Barcelona 1992
ולפיץ…הרבה מזלים טובים, המשך לגבוה (בנעליים אתה יכול לעצור), אוהבים מאד …אמא והגמדון…
#לאן_את_רצה_TantiRoza
