סיפורי אי שם – שמעון 2

כשסימה היתה בת 17 הם התחתנו. זה היה התנאי של אבא שלה. זה ושיקנו את הבית הקטן בשכונת הערבה.  שבו רצו לגור. זו היתה השנה המאושרת בחייו של שמעון. הוא היה מאוהב, סימה זרחה מאושר. ההריון האיר את הדבש שבעיניה ועידת את הגוף שלה בדיוק במקומות הנכונים. שמעון לא שבע ממנה. הנה מתבונן בה ישנה, יושב לידה כשקיפלה כביסה או חתכה ירקות למרק, מלווה אותה למכולת ומגיש לה תה כשלמדה למבחני הבגרות. הוא האמין שנפל בחלקו אוצר ורצה לשמור עליו מכל משמר. תשעה חודשים אחרי שהתחתנו נולד מאור. סימה לא הספיקה לסיים את מבחני הבגרות ואילו שמעון לא ידע את נפשו משמחה. הלך ברחוב וכיבד את העוברים והשבים בערק, מרים כוסית לחייהם, לחיי הבן הבכור שלו ולחיי אשתו.
שנתיים אחר כך, בדיוק חודש אחרי שיניב נולד הוא פוטר מפוספטים אחרי שנתן בוקס למנהל משמרת שאמר שסימה בת זונה. ואז הכל השתנה. הוא לא מצא עבודה מסודרת וחזר להיות סבל בשוק, הכסף שהרוויח אף פעם לא הספיק. היה הולך לראיונות עבודה, יושב בתור ליד צעירים ממנו, שהיו עם תעודת בגרות ובלי משפחה. הכעס הלך ומילא אותו. סימה לא אמרה כלום, תמיד שקטה, מדברת מעט, רק מה שחייבים. היא הפסיקה להזכיר את הבגרות שרצתה להשלים. טיפלה בילדים, בישלה, ניקתה וסידרה וגם זה עיצבן אותו. הילדים לקחו אותה ממנו וזה הכאיב לו יותר מהכל. יותר מהחלומות על המבצע בלילה, יותר מהפנים של המ״מ המת, יותר מהבושה שהם עניים ויותר מהמבט של בן גוריון שעדיין תלוי אצל אמא שלו בסלון ומסתכל עליו בעצב. כשלא הצליח להחזיק בפנים את הכאב היה מחטיף לה. בהתחלה מכות יבשות בידיים הגדולות שלו, אחר כך עם החגורה שהיא קנתה לו ליומולדת 30 ולפעמים עם המטאטא שעמד תמיד בפינה של המטבח. כמה שאהב אותה יותר – הרביץ יותר. ויותר. ויותר.
התקף הלב עזר לו להבין הרבה דברים. הוא זוכר שהאישה הזאת הלכה עם כל הכסף שהיה על השולחן והוא התחיל פתאום להרגיש את הלחץ בחזה. ניסה לנוח צהריים, לא נרדם וקם כועס. למרות הגשם והסערה הילדים ברחו החוצה, סימה חסמה את הדלת והתכווצה, מחכה למכה שתנחת עליה. הוא הרים את היד והתמוטט.
כל הימים בבית חולים היא היתה איתו. מאכילה אותו ומטפלת בו כמו בתינוק. הוא רצה להישאר איתה שם לתמיד. רק שניהם, אבל ידע שזה לא יקרה ושוב התעצבן וחטף עוד התקף לב. זו היתה הפעם הראשונה שהבין – אם ישארו ביחד אחד מהם ימות בטוח. הבין והחליט – כשיתחזק יעזוב, ילך הכי רחוק שאפשר ממנה. אם יישאר, בסוף יהרוג אותה. במכות. מרוב אהבה. אז הוא הלך לכביש המהיר ועכשיו הוא יתרחק רחוק, לצפון, עד לנתניה. משם, כך נדר לעצמו, לא יצא עד יום מותו.