סיפורי אי שם – רחל

רחל התיישבה בכבדות, הישבן הענק שלה גולש משני צידי הכיסא. היא תלשה מפית מהמתקן באמצע השולחן וניגבה את הזיעה מהפנים.
״איפה סימה?״ היא שאלה את הנערה שעמדה ליד הדלפק. הנערה ניגשה אליה עם כוס מים קרים, ״סימה יצאה לסידורים״.
רחל נשענה לאחור וניסתה לסדר את הנשימה. הן חברות כבר 30 שנה ורחל ידעה שאין טעם לשאול מתי סימה תחזור. היא תחכה קצת. היא חייבת שסימה תדבר היום עם מרים מהרווחה במועצה שתעזור לה להביא עובד זר ליוסי. נכון שחשבה שהיא תצליח לטפל בו לבד, שהיא לא רוצה מישהו נוסף בבית, אבל היא כבר בקושי מצליחה להרים אותו לשירותים ולמקלחת והילדים באים פעם בשבוע לעזור לה, אבל אחרי כמה שעות הם נוסעים חזרה למשפחות שלהם והיא נשארת עם האיש הזה שהיא אוהבת כל כך יושב עצוב בכיסא גלגלים ורואה כל היום טלנובלות בטלוויזיה.
אז היא תחכה. יש מזגן ויש מים קרים. אולי גם תאכל משהו.
״תביאי לי עוד מים ומשהו קטן לאכול״
"מה תרצי?״ הנוער הזה, רחל חשבה, לא מחליטים שום דבר בעצמם.
״לא חשוב מה. משהו קטן״, ענתה.
״מה את אוהבת רחל? משהו מתוק? מלוח? מבושל? טרי?״
סימה אף פעם לא שואלת, היא תמיד יודעת מה אני רוצה, איך אני מרגישה ואם אני צריכה משהו. רחל נזכרה בפעם הראשונה שנפגשו. מאור הבן הבכור של סימה היה אז בכיתה ד׳, בבית הספר שבו היא היתה הסגנית. הם נפגשו עם המחנכת והיועצת כי היה צריך להשעות את מאור אחרי שפוצץ במכות את אלעד מלול. היא נכנסה לחדר, סימה ישבה בשקט ורחל חשבה לעצמה שאלו הפנים הכי עצובות שהיא ראתה בחיים שלה.
"אם תשלחו אותו לבית״, היא אמרה בשקט מסתכלת לרחל ישר לתוך החום של העיניים, ״אבא שלו יפוצץ אותו במכות ואז נפגש בבית חולים אם ירצה השם. ואם הוא לא ירצה נפגש בקצה של רחוב הבאבא סאלי״.
״מה את מציעה שנעשה איתו?״, שאלה אותה רחל.
״יש לו ידיים טובות. תהפכי אותו להיות העוזר של השרת. תשאירי אותו אחרי הלימודים והוא יתקן כל מה שצריך, יבנה לך מה שתרצי. העיקר שאבא שלו לא ידע מכלום״.
רחל הסתכלה עליה. בלי שהצליחה להסביר לעצמה במילים, היא הבינה שבתוך העצב והשקט של סימה מסתתרת נשמה אמיצה שחייה בלתי נסבלים. בניגוד לתקנון בית הספר היא הסכימה מיד. היא תשכנע את יורם.
״במה עוד אפשר לעזור?״, שאלה את סימה. ״את צריכה עבודה?״
״הלוואי. שמעון בעלי יהרוג אותי אם אני אצא לעבוד".
״תכניסי כסף" היא ניסתה שוב. "מאור סיפר לי, כששאלתי אותו למה אין לו חוברת חשבון״.
סימה חייכה בעצב. ״חיים שלי, אין לו כבוד לילד הזה״,
״תגידי סימה, את מבשלת מעולה, נכון? ככה הילדים של השכונה אומרים", היא תפסה את תשומת ליבה של סימה והמשיכה: "אולי תבשלי ותמכרי ארוחות לילדים בבית ספר. לא לכולם יש מזל כמו לילדים שלך. בעלך לא ישים לב אם תבשלי כמות יותר גדולה. תביאי לבית ספר בבוקר אחרי שהוא יוצא מהבית. אני אאסוף לך את הכסף והם בכלל לא ידעו מי מבשל להם״.
סימה הסכימה בהיסוס. בשבועות הראשונים היו לה רק שני ילדים, אחרי חודש כבר בשלה לעשרה ילדים, וכשהמספר גדל לעשרים היא חפרה בור בחצר מתחת למספוא של הסוס והחביאה בו קופסת פח עם כל הכסף שלה. כדי להביע את שמחתה ואת הכרת התודה לרחל היא הביאה בכל שבוע קופסת עוגיות שאפתה. המורות בחדר המורים התלהבו, ביקשו עוד וככה סימה התחילה למכור גם עוגיות.
משעות הבוקר המוקדמות היתה עומדת במטבח, מבשלת ואופה. שרה עם הרדיו. עד ששמעון היה שב מענייניו היא הספיקה לעבור בבית הספר, האוכל בעגלה כזאת של שוק, לחזור הביתה, להחביא את הכסף, לסדר את הבית ולערוך את השולחן לארוחת צהריים. שמעון היה כל כך מרוכז בכעס שלו על העולם שלא שם לב לשינוי שהיא עוברת, לשמחת החיים שחזרה אליה.
לאט לאט הן הפכו חברות. מנצלות את הדקות בבית הספר להכיר האחת את השניה. את יום חמישי, שהיה היום החופשי של רחל, הן היו מעבירות יחד. שותות קפה אצל סימה בחצר, מעשנות סיגריה ומשתפות זו את זו בכל הפרטים הקטנים המרכיבים את חייהן. במפגשים האלה הן המציאו את ״המקום של סימה״, ספרו את הכסף שהצטבר בקופסא, הוסיפו לחשבון את קופת הגמל של רחל שתשתחרר בעוד שלוש שנים. הן בנו תפריט, עקבו אחרי החנויות שנפתחו ונסגרו במרכז, תכננו מה סימה תגיד לשמעון וחיכו לרגע המתאים.
ואז ביום חמישי חורפי וגשום בצורה יוצאת דופן שמעון חזר הביתה מוקדם מהרגיל. על השולחן היו ערימות מסודרות של שטרות ומטבעות וקופסת הפח לצידן. כשנשמעה טריקת השער סימה החווירה ונשימתה נעצרה. רחל קמה בבת אחת מכיסאה והסתובבה במהירות לכיוון דלת הכניסה. את פניה מקשט חיוך מתוק מדבש אל מול פניו הנדהמות של בעל הבית.
״מר שמעון״, פנתה אליו בקול צוהל, ״סופסוף אנחנו נפגשים״. היא קמה, מתחה את חולצתה על מותניה העבים והתקרבה אליו, יד ימינה מושטת ללחיצה וגופה הדשן חוצץ בינו לבין השולחן. שמעון לא ידע מה לומר.
״אני רחל, סגנית המנהל בבית הספר של הבנים״, היא הורידה את ידה והמשיכה מיד נהנית מהבלבול שעל פניו. ״באתי עד לכאן בתקווה להכיר אותך ואת אשתך ולהגיד לכם כמה אנחנו מתרגשים מהתרומה של מאור המקסים שלכם לבית הספר״. לשמעון לא היה מושג על מה היא מדברת והיא התחילה ליהנות מהמצב.
״העזרה שלו ליורי, השרת שלנו, הפכה את בית הספר לגן פורח של ממש. שמעון, אתה מרשה לי לקרוא לך שמעון, נכון?! הילד הוא כישרון אמיתי. בזכותו חסכנו את כל הכסף הזה״, היא הצביעה על השולחן ולקחה נשימה עמוקה. לפתע הבחינה ששמעון עומד לשאול משהו ומיהרה להמשיך: "בכל יום שהוא נשאר אחרי בית הספר ועבד, יורם המנהל ואני שמנו בצד שכר של שעת עבודה. מכיוון שאסור לנו לשלם לו סיכמנו איתו שנבוא להתייעץ אתכם לאיזו מטרה נתרום את הכסף הזה".
שמעון ניסה להציץ מעבר לכתפה, לנחש כמה כסף יש על השולחן. היא זזה ימינה ושמאלה עם מבטו שמחה על גופה העגלגל וישבנה הרחב שהסתירו את כל רוחב השולחן. "סימה", אמרה מבלי לפנות לאחור. "תאספי את הכסף לקופסא בבקשה. אני אשאיר אתכם לחשוב על רעיון לתרומה".
סימה מיהרה לאסוף את הכסף. ביד מהססת הושיטה את הקופסא לרחל. זו הסתובבה וקרצה אליה. "תעברי מחר בבית הספר לספר לי מה החלטתם". היא לקחה את הקופסא, תלשה את התיק ממשענת הכיסא עליו ישבה ומיהרה לצאת מהבית, הולכת במהירות בגשם השוטף. כשהגיעה מתנשמת לתחנת האוטובוס שמה לב לרעד שאחז בגופה. היא התיישבה בתחנה ולא הצליחה לעצור את הדמעות, מתפללת בליבה לשלומה של חברתה.
למחרת לא הגיעו מאור ויניב לבית הספר. גם סימה לא הופיעה עם עגלת השוק והאוכל ורחל נאלצה לרוץ למכולת לקנות לילדים סנדוויצ'ים לארוחת הצהריים. במשך כל היום ניסתה שרה, מזכירת בית הספר, להשיג את סימה בטלפון ללא הצלחה. בשבת שכנעה רחל את יוסי בעלה להאריך את הטיול שלהם ולהגיע עד לשכונה, מתחמקת משאלותיו ומקווה שישתף איתה פעולה, למרות המרחק והשבת שחייבה אותם ללכת ברגל עד לצדה השני של העיירה. בשתי הפעמים שחלפו על פני הבית החצר היתה ריקה, החלונות מוגפים והדלת סגורה. גם במוצאי שבת לא ענה אף אחד לטלפון.
אחרי לילה ללא שינה הגיעה רחל לבית הספר בלב כבד. שלא כהרגלה היא עמדה בשער וקיבלה את פני התלמידים. בדיוק בשמונה, עם הצלצול, הגיעו מאור ויניב בריצה. "הכל בסדר, ילדים?", שאלה אותם. "כן המורה", ענה לה יניב ורץ לדרכו. מאור עצר לידה. היא הניחה יד על כתפו. הוא הרים את מבטו והסתכל אל תוך עיניה. הוא כל כך דומה לסימה, חשבה בליבה. "ביום חמישי אחרי הצהריים", אמר לה. "אבא שלנו חטף התקף לב. היינו כל השבת בסורוקה". רחל נשמה לרווחה, היא ליטפה את ראשו, שלחה אותו לכיתה, סגרה את שער בית הספר ומיהרה לשיעור חשבון בכיתה ה'2.