סימה ידעה שהיא תהיה רופאה כשתגדל. היא החליטה את זה ביום שאמיל עבר את הניתוח. הם חזרו בשיירה ארוכה ושמחה מהבית כנסת. ההורים שלה גאים ומאושרים. אמיל עשה להם הרבה כבוד. איך עלה לתורה ושר ברור וחזק את ההפטרה. כמו חזן צעיר, בלי להתבלבל, בלי שיתקע לו הקול. פשוט עמד שם ושר.
על המדרכה מול הבלוק חיכה שולחן ארוך עמוס סלטים, מאפים, ביצים קשות, ערק ובקבוקים של ״קריסטל״ ירוק ואורג׳דה. אמיל ואבא שלה התיישבו בראש השולחן. אבא היה בעננים, אבל סימה ראתה שאמיל כפוף ושותק כל הזמן. היא היתה רק בת 5 אבל ידעה שמשהו קורה. היא ניגשה אליו ״אני בסדר גמור, אל תדאגי״, אמר. היא לא האמינה לו והלכה ליוסי, החבר הכי טוב של אמיל. ״הוא בטח שתה קצת ערק״, יוסי ניסה להצחיק אותה. זה לא עזר. משהו לא בסדר. גם אמא שלהם הרגישה בזה, אבל אמיל ביקש שיעזבו אותו כבר. לאבא הן לא פנו, הוא שר וצחק וחיבק את אמיל ואת האורחים והיא חשבה שאף פעם לא ראתה אותו שמח כל כך, זאת הפעם הראשונה בחיים שהוא נראה ממש ממש מרוצה. הוא התנהג כמו בעל האחוזה בספר של הגננת יעל, שמארח את הנתינים (היא שמחה שזכרה את המילה הזו) לסעודת פאר. סימה חשבה איך שיקום בשתיים בלילה, ילבש את הסרבל הכחול ויצא לצומת להסעה שתיקח אותו לקירור של תנובה בבאר שבע. שם הוא יעמיס ארגזים על המשאיות חלוקה ואף אחד מהחברים שלו בעבודה לא ינחש שרק אתמול הוא היה האיש הכי מכובד בבית הכנסת. בטח בצהרים הוא יפתח את הצידנית האדומה שאמא תארוז בשבילו ויכבד אותם באוכל מהארוחה ובשקט יגיד "זה מהבר מצווה של הבן שלי אמיל כפרות עליו. אתמול עלה לתורה״ והם יברכו את אמיל, אותו ואת הידיים של אשתו שמבשלת ככה טעים.
צעקה חדה חתכה האוויר והחזירה את סימה לרחוב. אמיל לא היה בראש השולחן. במקום שבו ישב קודם עמדו האורחים צועקים ומבולבלים. היא התקרבה וראתה אותו שוכב על המדרכה חיוור, רועד ומתפתל מכאבים. ״יא ווילי תעז׳רו לו״, אמא שלה ישבה לידו והתחננה.
״אני רץ לקרוא לדוד״, יוסי הודיע וסימה חשבה, איך הוא תמיד יודע לעשות את הדבר הנכון. יוסי היה החבר הכי נחמד של אמיל וגם הכי נמוך ואולי בגלל זה היא הרגישה לידו נוח, כאילו הוא יותר פחות גדול ממנה. יוסי תמיד התייחס אליה יפה, שאל אותה מה שלומה, שיחק איתה ולימד אותה דברים חדשים.
הנשים עמדו מסביב לאמיל והתחילו להתפלל, להאנח ולברך. זו אמרה: לַּיפַזִיהַ עלִיכּ (שאלוהים יביא לך הקלה), אחרת: לַּיסתר עלִיכּ (שאלוהים יגן עליך), מרגלית השכנה הוסיפה: לַּיעתֵיכּש סחֵחתכּ (שאלוהים יתן לך בריאות) וזה נמשך ונמשך ונמשך. הן הזכירו לסימה את הימים שהן לובשות שחור ומלוות את השיירות לקצה רחוב הבאבא סאלי והיא התרחקה משם בוכה ונסערת.
אחרי כמה דקות יוסי חזר באמבולנס עם דוד. האמבולנס היחיד בעיירה היה בכלל הטנדר שבו דוד חילק ביצים כל השבוע. היו לדוד שלט אמבולנס שהיה מדביק עליו ומגפון שלתוכו הוא היה צועק "ווי-או-ווי-או" כדי שכולם ידעו שעכשיו הוא נהג אמבולנס ולא מחלק ביצים. דוד עשה קורס נהגים ועזרה ראשונה במד״א וכבר למחרת הפך להיות אחד האנשים החשובים בעיירה. איזה מזל יש לאמיל, סימה חשבה , שעכשיו שבת ואין שמה ביצים. שלא יקרה לו כמו לבעל של מרגלית שיה צריך לשבת מקדימה כי המאחורה היה מלא בביצים ועד שהם חזרו מהבית חולים הם התקלקלו מהשמש, או הבת של סימי שנפלו עליה ביצים בדרך לבית חולים.
הם השכיבו את אמיל מאחור על מזרון, אמא חיבקה את סימה, ההורים התיישבו ליד דוד והם נסעו. ״לַּיעַוונכּם סִידִי רבֵּי״ (שאלוהים יעזור לכם), קראו אחריהם השכנות. הטנדר התרחק והן התחילו לאסוף את שאריות הארוחה ולחלק הוראות לגברים שיפזרו את השולחנות והכסאות בחזרה לבתים. הן עבדו ונאנחו. עבדו וסיפרו זו לזו שוב ושוב מה שקרה. היה שקט באוויר. סימה ישבה לבד על שפת המדרכה ולא הפסיקה לבכות. היא עלתה למרגלית השכנה שנתנה לה מהשוקולד שהיה מוחבא אצלה תמיד בארון בגדים.
כמה שעות אחר כך דוד חזר וסיפר שהכניסו את אמיל לניתוח. ״אפנדיציט שהתפוצץ״, הוסיף בפנים רציניות. ״כמעט הלך לנו הילד״, הוא לחש למרגלית השכנה והציץ לוודא שסימה לא שמעה. "ישמור השם", מרגלית ענתה והסתכלה גם היא על סימה. אבל סימה שמעה. היא לא ידעה מה זה המילה הזאת אבל הטון הרציני הבהיל אותה והיא חזרה לבכות. ״עיניים שלי״, מרגלית חיבקה אותה, ״לַּיפַזִיהַ עלִיכּי, הכל יהיה בסדר. עוד מעט השבת תצא ואנחנו נרד לכביש וניקח את האוטובוס הראשון שיעבור שם לבית חולים. טוב, עיניים, די, די, אל תבכי".
״נשמה״, דוד ניסה להרגיע אותה, הוא רכן על ברכיו מסתכל לה ישר בעיניים מופתע מהצבע המיוחד שלהן. ״היתה שם רופאה אחת צעירה, נראיתה כמו ילדה בתיכון. כמו שראתה את אמא שלך בוכה, באה וחיבקה אותה. אמא שלך סיפרה לה כל מה שקרה והיא ישר הבינה. הקטנה הזאת הזיזה הצידה את כל הרופאים שעמדו מסביב אמיל ושתי דקות אחר כך הוא כבר היה בדרך לניתוח. היא הצילה אותו. שהיא יצאה מהניתוח היא אמרה לאמא שלך שהיו צריכים לפנות אותו קודם. ׳הילדה שלכם צדקה״, היא אמרה, ׳תקשיבו לה. יש לה כוחות של ריפוי. אולי גם היא תהיה רופאה שתגדל׳״.
דוד הרים את הסנטר של סימה עם האצבע שלו. ״סימה כפרה עליך, היית צריכה לראות את הפנים של אבא שלך שהוא שמע את זה. הוא זרח כמו ירח, כאילו אמיל שוב עולה לתורה מול כל הבית כנסת״. סימה החזירה לו מבט ובעיני הדבש שלה עבר ניצנוץ של שמחה.
סיפורי אי שם – סימה 2
