סיפורי אי שם – יוסי 3

״שוב ניתקו אותנו אלה, ימח שימם וזכרם",וויויאן קראה. "כאילו עשינו משהו לא ביסדר. מיסכן אבא שילך, אם רק היה יכול לעבוד. איך נפל?! ישמור השם! מהפיגום, שלוש קומות על הגב. וז'הו. הלך הבינאדם מת הכבוד שילו". שמעון רצה לחבק אותה, להרגיע אותה להבטיח לה שיהיה בסדר ולא ידע איך להתקרב. היא ניגבה את העיניים עם גב כף היד, "הבצל הזה הורג אותי", אמרה. "תילך לליליאן, שמעון, תילך אליה ותראה אם יוסי בא מהצבא. תגיד לו שיבוא מהר מהר ויתקן לנו את החשמל לפני שתיכנס השבת. יאללה כפרה, תרוץ לישם עכשיו". שמעון התכופף, נתן לה נשיקה על המצח ויצא בריצה.
בבית של ליליאן ומסעוד, יוסי עמד במדים במטבח, טועם מהסירים שהיו עדיין חמים. כששמע מה קרה הניח את המזלג ורץ להוריד את המדים. ""מסכנה וויויאן, יא עיני!", ליליאן היתה נסערת. "כל השבוע אנחנו מכינות ממתקים ומבשלות, כדי שזאתי תהיה מסיבה לגיוס לצ'ה"ל כמו שיעוד לא היתה בשכונה הזאת. ודווקא עכשיו החברת חשמל האלה החליטו לינתק אותכם, ימח שימם!. תילך, יוסי, עיניים של אמא, תילך, תיחבר אותם שאפשר יהיה לעשות לו מסיבה".
הם יצאו יחד. שמעון גבוה ויפה תואר ויוסי, בתספורת צבאית שחושפת אוזניים גדולות מדי, מגיע לו בקושי עד הכתף. "שמעתי שאתה מתגייס לצנחנים", הוא פתח בשיחה. "כל הכבוד לך". שמעון היה נבוך. ליד יוסי הרגיש תמיד כאילו הוא שוב ילד קטן ויוסי מאמין בו יותר ממה שמגיע לו. "אני אהיה קצין", אמר בהתרגשות תוך שהוא הולך מהר יותר ויותר. "הקצין הראשון של העיירה. פעם אחת בחיים ההורים שלי יוכלו להגיד לכולם, תראו את שמעון כמה הוא מצליח". "אתה תהיה קצין מעולה", יוסי ענה, מנסה לעמוד בקצב שמכתיבות רגליו הארוכות של שמעון.
כשהגיעו לכניסה של משפחת אלמליח. יוסי ניגש מיד לבדוק את החשמל. כמעט בכל שישי שלחה אותו אימא שלו לחבר משפחה או שתיים שנותקו מהרשת ולא משנה מה היתה הסיבה. הסכמה אחת היתה בין תושבי כל השכונות בעיירה – אי אפשר לעבור את השבת בלי חשמל. יוסי, שהיה חשמלאי צבאי מוסמך, זכה להיות האחראי להשבת הצדק לרחובות השכונה ומחוץ לה. הוא תיקן את התקלה במהירות. ״להלַא יכתֵיכּ״ (שלא תחסר לנו), נישקה אותו וויויאן ודחפה לו לפה מרציפן שבדיוק סיימה להכין.
הוא מצא את שמעון ברחוב על עגלה רתומה לסוסה ויחד המשיכו בהכנות למסיבה. הם העמיסו כסאות ושולחנות, סירים, מגשים ותבניות מלאים בתבשילים ובמתוקים לתפארת מכל רחבי השכונה. "אמא שלי לא הגזימה", יוסי אמר, "זאת תהיה מסיבה שידברו עליה הרבה הרבה זמן". האירועים הגדולים בשכונה המשיכו לחיות שבועות רבים אחרי שהסתיימו, בזכות הסיפורים והאגדות שנרקמו סביבם. כל מי שהיה נוכח תיאר אותם שוב ושוב, סיפר מה עשה ואיך תרם, הוסיף, המציא קצת וצבע בצבעים בוהקים, עד שהאירוע נחתם בזכרון הרבה יותר מפואר ומרשים מכפי שהיה באמת.
הם הספיקו להתקלח לפני כניסת השבת ואז התחילו האורחים להגיע. שמעון, חיוך על פניו, התגלה כמארח למופת. קיבל את פני הבאים, הציע שתיה, הגיש כיבוד וניהל שיחות לא מחייבות. מגניב מדי פעם מגניב מבט לכניסה. כאילו מחכה למישהו.
יוסי לא הצליח לשבת בשקט. הוא התרגש כאילו אחד מאחיו הקטנים מתגייס. התהלך לכאן ולכאן, סידר ומילא, אסף כוסות מלוכלכות, פינה צלחות ריקות וענה בקצרה לשאלות השכנים כשהוא לא חדל לבדוק את הכניסה, חושש שיחמיץ את הרגע בו היא תגיע. הוא הופתע כשמצא את שמעון יושב לבד ובוהה בתוך ההמולה. מיד הביא לשניהם בירה וקערת בוטנים והתיישב. אחרי כמה דקות בהן שניהם שתקו, יוסי התחיל לתאר מה יהיה ביום הגיוס. בדיוק כשהגיע לשרשרת החיול, עזבו אותו עיניו של שמעון. מבטו טיפס מעלה מעבר לכתפו של יוסי והוא נעמד, מלוא גובהו, פיו פעור.
יוסי הסתובב ולא האמין למראה עיניו. בכניסה עמדה משפחת סוויסה בהרכב מלא .יוסי העביר מבטו משמעון הקפוא לסימה, שמבטה סקר את החלל כאילו חיפשה משהו, ושוב לשמעון. מיד עלה בזכרונו אותו ערב כשנפגשו בחדר המדרגות של אמיל והוא הבין – גם שמעון שבוי במלכודת הדבש. שמעון הגבוה, יפה התואר, כחול העיניים, שתכף יהיה קצין בצנחנים לעומתו, חשמלאי, נמוך, עם אף גדול מדי, פנים מלאות נמשים ואוזניים בולטות. ברור את מי היא תרצה. חד וחלק. הוא מלמל משהו במבוכה והסתלק במהירות, מתעלם ממבטה השואל של סימה שליווה אותו אל הרחוב החשוך.
עם צאת השבת לבש מדים, נפרד מהוריו וחזר לצבא. כבר למחרת ביקש לעבור לבסיס בצפון. בקשתו הפתיעה את המפקדים, אך הם לא ראו סיבה לסרב לחייל מצטיין כמוהו. שבתות רבות נשאר בבסיס, או יצא לבית החייל בטבריה, יושב מול הטלוויזיה הקטנה במועדון, מעשן ואוכל מקופסאות שימורים. כל חמישי בצהרים היתקשר למפעל וביקש לדבר עם אמא שלו, שהיתה בדיוק בהפסקה, איחל לה שבת שלום ומסר ד״ש לכולם, מתחמק משאלותיה וסוגר מהר את הטלפון.
הימים עברו לאט. הוא השתדל להיות עסוק. לעשות יותר, לחשוב פחות, להרגיש פחות. עם הזמן הפכו הצמה העבה, הקול הרך ועיני הדבש לנחלת העבר. גם הצביטה ששרפה את ליבו מאז המסיבה של שמעון הלכה ונמוגה. הוא שם לב שהוא כבר לא מתעורר באמצע הלילה, שהימים נחמדים ולפעמים הוא אפילו שוב צוחק בקול רם. הגיע הזמן לבוא לשבת בבית.
הוא הספיק לתפוס את האוטובוס האחרון ממש שניה לפני שעזב את הרציף בתחנה המרכזית בבאר שבע. עלה מהר, ברך אחד אחד את היושבים ותפס את הכיסא הפנוי הראשון שמצא. כשיצאו מהעיר הסתכל לכיוון החלון וגילה שהוא יושב ליד חיילת חמודה שאת פניה לא הכיר.