אני כותבת כבר הרבה מאוד זמן, כותבת מוציאה, כותבת מכריזה על גגות העיר מה אני מרגישה, ולא מתביישת,
אבל,
אבל יש צד שלי שאני לא מעזה להציג, כי זה חשוף מידי בכדי להוציא את הקרביים שלי מול כולם, כי יותר מידי אנשים מכירים אותי,
אז החלטנו אני והיא לכתוב, לא תחת השם שלנו,
וכן, אני יודעת שזה פחד בלבד, אבל לפעמים גם למבוגרים מותר לפחד,
למרות שכל מה שעבר עלי לא קרה בגללי, ואני לא אשמה בכלום, לא באלימות, לא בניצול, לא בהתעללות, עדיין יש את הפחד הזה שישפטו אותי, שיסתכלו עלי אחרת כשיגלו את מה שעברתי,
אז אם יש פה מישהי שתזהה אותי מהסיפור,
מההקשרים,
מהמילים,
בבקשה, אל תוציאו אותי מ"הארון"
כי עדיין לא מוכנה לעמוד מול העולם.
תמונה נקנתה מfreepik
ובטח מה שעובר לכם בראש זה שאני צריכה לשמור את זה בבטן, אם אין לי אומץ אז בשביל מה לכתוב בכלל? אם אני רוצה שזה יישאר פרטי אז שאני אקבור את זה לעוד כמה שנים.
אבל הסיפור צריך לצאת, כי הוא לא אישי, הוא פשוט קרה גם לי.
אז הכל התחיל בפגישה "עיסקית" עם מישהי בבית קפה בתל אביב, בחוץ ירד גשם ואחרי זמן קצר גם בפנים. ישבתי עם אישה מדהימה (היא תציג את עצמה) שסיפרה לי סיפור חיים שדומה כל כך לסיפור חיים שלי שאם מישהו היה מביא לי אותו כתוב הייתי בטוחה שזו אוטוביוגרפיה. כן, היו כמה דברים שונים, כמו השמות של האנשים, אבל כל השאר היה כל כך דומה שזה היה מפחיד.
אז אחרי כמה אבא שלי עשה ככה, ואימא שלי עשתה ככה, התחלנו בתחרות מי סבלה יותר. אתן מכירות את התחרות הזו? תחרות שרק פולניות מארבעה כיווני אוויר יכולות להבין אותה. והאמת היא, אף אחת לא ניצחה, כי על כל סיפור נורא שלה, היה סיפור שלי נורא באותו מידה. אז שם ליד השולחן צחקנו שאנחנו צריכות לכתוב את זה, ושאין מצב שמישהו יאמין שככה נראו חיינו. ובימים שעברו מאז ועד לפני שבוע כל הזמן השתעשענו באפשרויות כתיבה, והוחלט על בלוג, ואז היא המציאה גם שם לבלוג – פרות קדושות. והכל היה באוויר.
עד לפני שבוע.
לפני שבוע היא סיפרה לי משהו שהיא היתה עדה לו שגרם לי פשוט לפרוץ בבכי באמצע היום. אולי עכשיו לא תבינו למה אבל אם תקראו עוד קצת בבלוג תגלו.
אז עד כאן סיפורנו להיום, בפעם הבאה תשמעו מה קרה לפני שבוע,
ועוד הרבה סיפורים מהחיים שלנו עכשיו והרבה מהעבר בתקווה שאותה אימא שנתנה לי בוקס בבטן לפני שבוע תקרא וזה לא יקרה שוב.