אני מאוד אוהבת לראות סרטים, סאגות משפחתיות מלאות בכאב מתקתק כזה שבעקבותיו באה האהבה הגדולה, ההצלחה הכלכלית והאושר הגדול של הדמויות שמשתתפות בסרט ונחילי הדמעות של הצופים בו.
החודש לקראת חג המולד והסילבסטר יוקרנו הרבה כאלה.
אצלנו ביהדות, כל חג עצוב, כל חג מזכיר איזה אירוע קשה ביהדות. אנחנו מצווים לקיים מצוות שאין בניהן מצוות שמחות ממש.
אני צופה בקנאה בסרטים בהם רואים את החגים האלה. זה נראה כל כך יפה. כל המשפחה מתכנסת לא רק לארוחה אלא לכמה ימים, כולם יפים, שמחים, רגועים, התפרט פשוט וידוע מראש וכולם מתגייסים להכנתו. לא מנסים להתעלות על המעדנים שהדודה בישלה בחג הקודם, לא רושמים רשימות, לא עושים קניות, לא בסופר ולא בקצביה, תרנגול הודו בתנור תמיד מצליח ובעלת הבית אף פעם לא מתעייפת.
עץ האשוח מקשט את הבית וכול המתנות האלה מתחתיו! איזו התרגשות! על הבוקר עם הפיג'מות יורדים מהחדרים לקבל את המתנות שנבחרו בקפידה ונקנו במסע של קניות שכל אישה חולמת להיות חלק ממנו. החנויות מקושטות מזמינות לקנות עוד ועוד, המוכרים אדיבים סבלניים המחירים זולים ואפשר להחזיר בלי לחטוף פרצוף חמוץ.
טוב, אז אני יודעת שזה ככה רק בסרטים ולכן נסענו לפני הרבה שנים לבודפשט מחג המולד עד סילבסטר כדי לחוות את החוויה האמיתית.
זה היה דומה, אבל רחוק מהסרט.
הכול היה מקושט בעצי אשוח, נורות צבעוניות, חוטי כסף וזהב, מלאכים וסוכריות. הכול קיטש כזה שמעלה חיוך על הפרצוף. דמותו של סנטה קלאוס הייתה בכול מקום, כאילו הוא זה שמפקח על השתלשלות העניינים, המגפיים והגרביים שלו בצבעי אדום לבן, מלאים בממתקים הוצגו בכול חלונות הראווה. הייתה אווירת חג בכול מקום. אנשים אצו רצו עם חבילות, מתנות וקניות.
המארחת שלנו שלא כמו בסרטים, נאלצה לבשל לבד ולמזלה האורחים הגיעו רק לארוחה, כי ביתה הקטן לא היה יכול להלין את כולם. גם עץ האשוח היה פצפון ושום מתנות לא היו שם, אבל היה אוכל נפלא מהמטבח ההונגרי, לא תרנגול הודו. היה הרבה אלכוהול כולל ליקר ביצים מתוק ונפלא הזכור לטוב מילדותי, קצת השתכרנו והייתה שמחה רבה.
בסילבסטר הכול חזר על עצמו, בתוספת ספירה לאחור מעשר עד לנשיקה בחצות ואז הוארו השמיים בזיקוקי דינור מרהיבים שבישרו על כניסתנו לשנה החדשה.
למחרת היה יום ככול הימים, השגרה חזרה לשלוט בכול, אבל היה נפלא לקחת פסק זמן לשמוח ולחגוג. כל סיבה טובה לחגיגה אפילו אם היא של הנוצרים .
