ההפגנות הסוערות והכואבות של ההורים שהתקיימו השבוע במוקדים רבים ברחבי הארץ, מעידות על השבר העמוק, על הזעם, על התסכול, על חוסר האונים ועל הזעזוע הנורא למראה תמונות וסרטונים של ילדים מוכים, מושפלים וסובלים מהתעללות בלתי אנושית ובלתי נתפסת.
לראות את התינוקת או את התינוק שלך מוכה באכזריות, אוכלת אוכל שהקיאה, נקשרת במשך דקות ארוכות, או עומדת בפינה שעות מבלי יכולת לדבר, לקרוא לעזרה ולהתגונן ועוד תיאורים מזעזעים זוהי טראומה ענקית, שבר גדול, קרע ענק בלב והתגלמות הסיוט הנורא ביותר של כל הורה.
כל ההורים מתכוננים רבות לרגע המכונן בו יאלצו, בד"כ עם תום חופשת הלידה, להיפרד מילדם ולשלוח אותו למשפחתון או לגן פרטי למשך שעות ארוכות, באמונה ובתקווה שהם מצויים בידיים נכונות, בידי מטפלות מיומנות, מנוסות, מוכשרות, אבל בעיקר בידיים חמות ואוהבות, שיחבקו, יאכילו, ילטפו, יחייכו, ירגיעו וינשקו כמו אמא.
במקום חיבוק, אימה (צילום: שאטרסטוק / Sofi photo)
המציאות שטפחה על פניהם של ההורים שחוו את הנורא מכל, שחזו בסבל של ילדיהם נאנקים מהתעללות בלתי אנושית, ששיאה בהריגתה של הפעוטה יסמין וינטה ובעוד מקרים של מוות שמעלים את השאלה האומנם היה זה מוות טבעי או אולי תוצר טבעה האכזרי של המטפלת?
אין עוררין על כך שלכאב של ההורים, לייסורי המצפון הקשים, לרגשות האשמה, לבכי החרישי בלילות ללא שינה, לאימה המשתקת בהווה ולאימה שתמשיך ותשפיע בעתיד לא יהיה מזור וכנראה לא מרפא לנפש.
מעבר להיבט האנושי, המוסרי החברתי, ולהבנה שהמדינה הפקירה את התינוקות לכל דכפין שיכול לפתוח משפחתון ללא רישיון, ללא תקנון ותקנות מחייבים, ללא פיקוח ואכיפה, ראינו במיוחד בשנה האחרונה. ברוב המקרים המדינה הפקירה את הילדים שלנו בידי נשים (ברוב המקרים או אולי כמעט בכולם מדובר בנשים) רבות מהן ללא הכשרה, ללא התאמה נפשית פסיכולוגית, נשים ברובן נורמטיביות, כך הייתי רוצה להאמין, שבקלות בלתי נסבלת הפכו לאכזריות, למטפלות מכות ומתעללות סדרתיות. שום הסבר או ניסיון להבין כמו שחיקה או מצוקה אינו מצדיק את הטרגדיה הנוראה.
הורים מפגינים במחאה (צילום מסך)
תוצאה והשלכה נוספת של ההתעלות בתינוקות הרכים היא נקודת מבט מגדרית. נכון שההורים שניהם, גם אבא וגם אמא, מעורבים בגידול הילדים. נכון גם שהכאב והשבר של אבא גדול ועצום בדיוק כמו של אמא. אבל המציאות מראה שעם כל ההתקדמות, המעורבות הגוברת והולכת של האבות והחלק הגדול שהם לוקחים בכל הנעשה במסגרת הבית והמשפחה והמודעות הפעילה להורות שווה, עדיין האימהות הן הנושאות בנטל הקורה בבית. הן אלה שיוצאות מוקדם מהעבודה כדי לקבל את פני הילדים, הן אלה שמקצרות את שעות העבודה או נעדרות ונשארות בבית כשהילדים חולים, הן אלה שחוזרות לעבודה אחרי חופשת לידה קצרה (על ההשלכות הכלכליות, על פגיעה במימוש פוטנציאל והון אנושי נשי, על פגיעה בעצמאות כלכלית של נשים ועוד, במאמר אחר).
לכן, אני חושבת ומציעה שיש לנקוט בצעדים משמעותיים כמו למשל:
* כל משפחתון גן פרטי יהיה כפוף לתקנות, לחוקים ולתנאים מחייבים באחריות משרד החינוך או משרד ממשלתי אחר.
*תפקיד המטפלת יוגדר מחדש, לא הגיוני שמטפלת בילדים היא גם מבשלת ומנקה.
*תתקיים השגחה צמודה על גנים, השגחה, פיקוח על בסיס חודשי, אכיפה.
*תתקיים הכשרה של בעלי המשפחתון/גן פרטי ושל הצוות המטפל וכן יהיו ליווי צמוד ויוצעו קורסים והשתלמויות לדרכי התמודדות עם מצבי לחץ, שחיקה ומצוקה.
*יותקנו מצלמות אותן יוכלו ההורים לראות לפי בקשתם.
*תוארך חופשת הלידה בתשלום ויקוצרו שעות העבודה בימים מסוימים גם לאבות.
ולא פחות חשוב, יש להמשיך, גם בתום המחאות, לעורר את המודעות של ההורים ושל הסביבה לסימנים לזיהוי ולאיתור מצבי סיכון ולהיות ערים לסימנים פיזיים, להתנהגות שונה ולא אופיינית, להיות קשובים לרמזים, גם אם הם בלתי מילוליים של הילדים.
ילדים פורחים בגנים מפוקחים (צילום: שאטרסטוק / Sergey Novikov)
** הכותבת היא יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה באשדוד, אשת חינוך ופעילה חברתית