בחוץ קר ויורד גשם כמעט ללא הפסקה. מה עושים? רצה בבית – בין כביסה לסיר אוכל, בין שואב אבק לעוגה בתנור…ומקווה שלא יירד גשם אחר הצהרים ואפשר יהיה לצאת לרוץ בין הטיפות…
בנתיים…. אם לא רצים אוכלים. אוכל חם ומנחם, אוכל של פעם ואוכל של עכשיו. בריא וקצת פחות, טעים וטעים הרבה יותר.
אחת העוגות האהובות עליי כשהייתי קטנה, אי שם ברומניה, הייתה הקיגלה – Kigale (לא קיגל ולא קוגל) של סבתא שלי. מלא אטריות ביצים, מתוק, הרבה צימוקים ואגוזים….מעלה ניחוח של וניל וחורף, הרבה שלג, כפפות, מגפיים ואיש שלג. טוב…יש קצת געגועים לאוכל של פעם ושל שם, עם טעם אחר, הרבה יותר שורשי, טבעי…רומני. ויש הרבה געגועים לסבתא וסבא, איתם גדלתי, לידיים הנפלאות שהצליחו להכין כל כך הרבה מטעמים מתובלים בכל כך הרבה אהבה ולחבק קרוב כדי שאוכל להריח את הריח הנפלא של האוכל שהיה נשאר בה.
בצורה קצת משונה, הקיגלה טופס טוב גם ביום גשום וקר, אלפי קילומטרים מרומניה, שני דורות אחרי. וכמו שהבטחתי לילדים שמאאאדדד אוהבים, אם יורד גשם….מכינים קיגלה. הבית התמלא ריח של אטריות ווניל, התחמם קלות ו..נשארה עוד פרוסה קטנה אם מישהו רוצה לטעום….למהר לפני שנגמר.
בצד השני של השיש, מחכה לה עוגת אגוזים, קפה וקמח סקסי (יש כאלה שקוראים לו קמח כוסמין….לכי תביני). עוגה קלילה, טעימה, ו"בריאה" ….בכל זאת צריך שתהיה עוגה בבית ולא רק קיגלה שנגמר תוך 10 דקות אחרי שהוא יוצא מהתנור….
משבר צו ראשון: הודעה חשובה … לא מוכנה לצבא!. אתמול פיץ קיבל צו ראשון. מה פתאום צו? אני מוכנה בקושי לצב …
הילד שמייח ומאושר, ואמא שלו בקושי מוכנה שיפתח את המעטפה. עולם שלם מסתתר לו שם במעטפה, עולם שאני כבר לא נמצאת בו, לעטוף אותו, להגן עליו, עולם בו אני צריכה לשחרר, ואני לא יודעת לשחרר, לא רוצה לשחרר… זה הילד הקטן שלי ועוד מעט הוא ילך לצבא. טוב, יש עוד איזה שנתיים עד אז ….אבל יש לי תחושה שהזמן לא יעזור לי להתרגל לרעיון ובאמת ללמוד לשחרר. כנראה שיש דברים בהם גם אם הראש יודע מה צריך לעשות, הלב יישאר פתוח ומדמם, דואג תמיד ולא משחרר. אם יש לכן איזה טיפ קטן….זה בהחלט הזמן לשתף.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
