סוף זה תמיד

להתעורר

אתמול בבוקר, כשהשעון המעורר צלצל אחרי לילה לא שקט,  בחצי-דקה של הגבול הדק בין שינה לערות,  פתאום היה נדמה לי שאתה כאן.

או שאני עדיין אצלך. ועוד מעט אני אלחץ על הנודניק, ואז אסתובב ואניח עליך את הראש. אנשום אותך קצת, לפני שמתחיל עוד יום.

זה הצלצול שלך.  בהתחלה היה צלצול ברירת המחדל של הטלפון, ואתה – די בצדק, אמרת שזה נוראי ואי אפשר להתחיל ככה יום, בצלצול הצועק הזה. תחליף, אמרתי. אז בחרת לי משהו אחר, רגוע.

אתמול אחרי שהתעוררתי בכאב ואחרי שנזכרתי שאתה לא פה,  ואנחנו כבר לא – שיניתי את הצלצול. בחרתי משהו קצת פחות רגוע, ושלא יזכיר לי אותך.

אני עכשיו מוחקת וחוסמת. מפנה את הדברים שמזכירים לי אותך. כשיש הודעה אני מסתכלת על הטלפון, הכי רוצה והכי לא, שזה יהיה אתה. רוצה למחוק אותך מהחיים שלי, כי זה כל כך כואב.

לנתק

ידעת שזה מה שיקרה. שנתנתק. למרות שאמרת שאולי לא נעשה את זה פתאומי. ובעצם, למה לא להישאר בקשר?

כשהחלטנו על זה, שזה נגמר, ידעתי שלא אוכל. שיהיה לי קשה מידי לשמוע אותך, לראות אותך.

העובדה ששנינו החלטנו שזה הדבר הנכון לעשות וזה מה שצריך – להיפרד, לא עושה את כל העניין קל יותר.

היית כל כך חלק ממני. הצחקת אותי, אהבת אותי, גרמת לי להאמין שאפשר, גם כשידעתי שלא.

נפרדנו לא בגלל שרבנו. לא כי לא הסתדרנו. אף פעם לא הפסקנו לאהוב. רק התחלנו. כשאני רואה אותך, אני מבינה כמה זו עדיין אהבה.

כתבת לי אתמול שאתה רוצה לדעת איך אני. לשמוע מה עובר עליי. "מה אתה רוצה לדעת?? שקשה לי? שאני מתעוררת בבוקר וחושבת שאתה כאן? שאני עצובה?"

למה זה קרה

לא משנה מה היו הסיבות לפרידה. הן הרי היו שם מלכתחילה. שנה וחצי הן היו שם, לא עוזבות אותנו לרגע. מהיום הראשון שלנו ביחד, ועד האחרון.

אני לא רוצה שוב להתעסק בנסיבות, ולהבין אותך, לדעת שיש דברים שלא משנה כמה אני ארצה וכמה אעבוד קשה – פשוט לא אוכל לשנות.

לא משנה לי עכשיו שככה לא רציתי להמשיך, שמהפרידה הזו אני בוודאי אתחזק ושאמורה להיות לי הקלה. איפה היא ההקלה הזו? אני מחכה לה.

לקוות

מישהו פעם אמר לי: "אל תצטער שזה נגמר, תשמח שזה היה". ככה גם אמרתי לך. ניסיתי להגיד גם לעצמי. כשאנשים מספרים לי על סיפורי אהבה שהיו להם, ומוסיפים "זה נגמר בטוב" – אני לא מאמינה להם. למה? כי אם זה היה כל כך טוב, זה לא היה נגמר.

אני עצובה, וכועסת, ופגועה, ומרגישה נורא לבד. באחת הפעמים שיצאתי לג'וגינג,  2 ס"מ לידי, ראיתי נחש צפע. אתמול יצאתי שוב לג'וגינג ונזכרתי בצפע ההוא. פתאום חשבתי: ואם יקרה לי משהו, מי ישים לב בכלל? זה בטח יקרה רק בבוקר, כשיתהו למה לא הגעתי לעבודה.

להתגבר

יש לי חברה טובה, שאני מודה ליקום שהפגיש בינינו. היא תמיד פה בשבילי, גם בתקופות שאנחנו לא נפגשות.

כשאני אומרת לה שאני לא מפסיקה לבכות, היא מגיבה מיד: תשתדלי להפסיק לבכות.  זה עצוב מאוד, אבל זה לא טראגי. יש לך עבודה מעולה, חברים שאוהבים אותך, יש לך את עצמך. יעבור קצת זמן, ותביני כמה זה חיזק אותך. היום כבר לא מתים מאהבה.